אין כדורסל פה, בינתיים, אבל יש זמן לדברים אחרים. למשל הסיפור על ירז'י וולש, שהציב כאן יו"ר הדירקטוריון בערב שבת, ושהציף בעיה מוכרת ואף משעשעת / מביכה / מרגיזה (נא לא למחוק, שום דבר כאן לא מיותר). הסיפור הזה זרק אותי בבת אחת כמעט 20 שנה אחורה, לקיץ 1988 ולאירוע על בסיס אותו עיקרון ממש, שבמרכזו אידיוט עקשן אחד ומאה דולרים שלמים.

זה היה הקיץ של הטיול הגדול הראשון שלי לארצות הברית. חלק לא מבוטל מהטיול, משהו כמו חודשיים, עשיתי על תקן מדריך כדורסל ב"קאמפ מונרו" - מחנה קיץ פרטי בעיר מונרו שבצפון מדינת ניו יורק. היה כיף, היה מעניין, היה שונה, אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא דווקא על אלי.

אלי היה הישראלי השני (והיחיד חוץ ממני) בסגל ההדרכה של המחנה, שקיבץ אליו מדריכים מכל העולם. היו שם אנגלים, שבדים, הולנדים, הודים, סקוטי, טורקי, בלגים, ספרדים וכמובן הרבה אמריקאים. לשמחתי הרבה, גיליתי כבר בימים הראשונים שהרוב המוחלט של המדריכים, כולל הנשים שבחבורה, מאוד אוהב ספורט לסוגיו השונים.

גם אלי שמח. לא רק משום שהוא היה חובב ספורט מושבע לחלוטין (כולל מנויים על ספורטס אילוסטרייטד ודומיו), אלא בעיקר משום שהיה לו צורך, על גבול האובססיביות, להשתלט על כל שיחה שעסקה בספורט, ולהפגין שהוא מבין ומתמצא יותר מהאחרים. לא משנה מה עמד על הפרק - כדורסל, הענף-שאין-לנקוב-בשמו, טניס, הוקי קרח, התעמלות או סטנגה. הכל הוא ידע הכי טוב, לדעתו כמובן. האמת היא, שכמעט בכל פעם שהוא פתח את הפה, הוא התבלבל אנושות, דיבר שטויות, טעה והיטעה, אבל שום דבר לא מנע ממנו להמשיך בשלו. טיפוס כזה.

באחד הערבים, אחרי משחק כדורסל סוער של סגל ההדרכה, ישבנו הוא, אני, חואן סאנצ'ז הספרדי (אוהד אסטודיאנטס שרוף, היחיד שאי פעם פגשתי, כשאני חושב על זה), פיטר ולארס השבדים, וראיין, דייויד ומייק - שלושת השחקנים הטובים ביותר מבין האמריקאים, וחובבי טריווית ספורט מושבעים, ברמה של "מי שיחק בסיס ראשון בשביל הסיאטל מארינרס בשנת 1962?" וכו'.

בעוד האחרים עסוקים בוויכוח סוער מי הכי חתיכה מבין המדריכות, ניצלנו, אלי ואני, את ההזדמנות לדבר קצת עברית, באמצעות שיחה על כדורסל, כמובן. הימים היו ימי טרום אולימפיאדת סיאול, והשאלה העיקרית שעמדה על פרקנו היתה הסיכוי של הנבחרת האמריקאית לזכות בזהב, וכמה צרות יכולות לעשות לה היריבות הגדולות מאירופה - ברית המועצות ויוגוסלביה.

"לא יודע", אמרתי לאלי, "לא בטוח בכלל שהאמריקאים לוקחים. ברית המועצות מצוינת: סאבוניס, מרצ'ולניס, חומיצ'יוס, קורטינאייטיס, וולקוב, מיגליניקס, טיכוננקו, בלושטני. אחלה קבוצה שבעולם. אולי הכי חזקה שהיתה להם אי פעם. ויוגוסלביה? פטרוביץ', קוקוץ', ראדג'ה, דיבאץ', זדובץ', וראנקוביץ', ראדולוביץ' - מה חסר להם? כלום. מצד שני, האמריקאים לא פראיירים: דייויד רובינסון, הרשי הוקינס, סטייסי אוגמון, מיץ' ריצ'מונד, דן מארלי...".

"מי?", קטע אותי אלי, "אתה מתכוון לדן מג'רלי?". "איזה מג'רלי בראש שלך?", צחקתי, "נכון שכותבים את שמו Majerle, אבל מבטאים מארלי". "שום מארלי, מג'רלי!", התעקש האידיוט. "אל תקשקש, אלי. תן לי קרדיט שאם אני אומר, אולי אני גם יודע", נזפתי בו. לא עזר כלום. הוא בשלו.

כאן כבר התעצבנתי. "יודע מה? אם אתה כל כך בטוח, בוא נתערב", הצעתי, "ומכיוון שחבל לי ככה סתם לקחת ממך כסף - בוא נסתפק בחמישה דולר, בשביל הסמליות". "שום סמליות ושום חמישה", קפץ אלי על רגליו, נעלב עד עמקי ציפור נפשו, "25 דולר, סנט לא פחות, שזה מג'רלי. בוא נקרא לראיין, מייק ודייויד, הם בטוח יודעים אז הם יכריעו".

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, ארבעים וחמש שניות מאוחר יותר מצא עצמו מאור הגולה הזה מול שבעה פרצופים מגחכים קשות, ובעיקר רזה ב-25 דולר. הסקת מסקנות? הפקת לקחים? קצת יותר צניעות? הצחקתם. לא עברו כמה דקות, והוא חזר לסורו, הפעם על ידי התפרצות בלתי מנומסת בעליל, וטפשית עוד יותר בעליל, לשיחתי עם סאנצ'ז בנושא הכדורסל הספרדי וכוכביו.

"בתקשורת הישראלית כולם מדברים כל הזמן על סן-אפיפאניו, אנדרס חימנז, קורבלאן, פרננדו מרטין, סולוסאבאל, חוזה מונטרו ואחרים", אמרתי לו, "אבל לא יעזור כלום, הפייבוריט שלי היה ונשאר ג'ורדי ויאקאמפה". "וילאקאמפה", קפץ אלי, תוך שהוא מתעלם ממבטי ההשתאות של סאנצ'ז, "לא ויאקאמפה, Villacampa".

סאנצ'ז רצה להגיד משהו, אבל עצרתי אותו בבעיטה קלה וחיננית ברגלו. גם לי יש ציפורי נפש, וכשזה מגיע למישהו כמו ג'ורדי, אין רחמים ואין הזדמנות שנייה. "אין בעיה, אלי, התערבנו על עוד 25 דולר?". "התערבנו", חייך האוויל, "סאנצ'ז, תסביר לשחר את מצבו". "אין בעיה", אמר הספרדי, "שחר, מצבך לעומת לפני חמש שניות הוא פלוס 25 דולר נוספים, ואלי - הגיע הזמן שתדע שבספרדית מבטאים LL כמו Y, stupido".

נבוך, קצת מבויש ועם מאגר מזומנים מצומצם עוד יותר, עזב אותנו אלי והתיישב ליד הצמד השבדי. אחרי כמה דקות גם אני הצטרפתי. לאו דווקא בגלל נושא השיחה - כדורעף, אחד הענפים האהובים על פיטר ולארס, שעסקו בו לא מעט במסגרת לימודיהם לתואר מורים לחינוך גופני - כמו בזכות הברקה נוספת של אלי.

"לארה"ב יש נבחרת מצוינת לאולימפיאדה, ואני בטוח שהם יזכו בזהב, כמו בלוס אנג'לס 1984", הוא ניסה שוב לעשות רושם, "ראיתי אותם בטלוויזיה, פשוט מצוינים. במיוחד הקפטן שלהם, קיראלי". "קיראי, אלי, קארץ' קיראי", ניסיתי להציל אותו מעוד נפילה, "ראבאק, אתה מדבר על השחקן הכי טוב בעולם, לפחות תלמד שלא מבטאים את ה-L ב-Kiraly". "קיראלי, והפעם אני כל כך סגור על זה, שאני הולך איתך על כפול או כלום. 50 דולר", אמר אלי בחיוך שחצני, כאילו לא ספג שתי פדיחות לא קטנות בדקות האחרונות.

"אין בעיה", אמרתי, "בטח תשמח לדעת שראיין הוא תושב ג'קסון, מישיגן, שמאוד מתגאה בעצם היותה עיר הולדתו של קארץ'. למה לא תלך לשאול אותו? אנחנו מחכים כאן". "נו פרובלם. חכה כאן, ותכין את הכסף", אמר אלי והלך. אחרי דקה חזר, בדממה רועמת, לקח את התיק שלו שהיה זרוק בצד, חיטט בתוכו, הוציא שטר של 100 דולר, השליך אותו לכיווני ונעלם לכיוון חדרו.

"הלך?", שאל סאנצ'ז, שקפץ לרגע לשירותים והחמיץ את הסצנה האחרונה. "הלך", עניתי, "וחבל שכך. מאוד מעניין אותי מה הייתי מוציא ממנו בדיון על שמו של Panagiotis Giannakis"...

shaharhermelin@gmail.com