בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי מביט לעיתים תדירות בתחתית הליגה האיטלקית, מחפש שם את וארזה ומחכה לרגע שמשהו יקרה. מביט, מחפש ומחכה, ושום דבר מיוחד לא קורה. רק הפסדים. בזה אחר זה הם באים. עוד אחד ועוד אחד.

אין טעם להקביל מונחים ישראלים. אי-אפשר לומר שוארזה היא הפועל ת"א או הפועל ירושלים של הכדורסל הישראלי מצד אחד, והיא גם לא מכבי ת"א מצד שני.

היא לא אחת מהראשונות, כי איך אפשר בכלל להשוות קבוצה ששיחקה בגמרים אירופיים יותר מאשר שני המועדונים שלנו היו או יהיו שם אי-פעם? והיא לא גם מכבי ת"א, כי עם כל הקרדיט וההישגים שווארזה צברה לאורך השנים, היא לא מגיעה למכבי ת"א. אף מועדון לא מגיע למכבי ת"א ברמת ההישגים והתארים, כי אין בשום מקום שליטה חד צדדית כל כך בענף לאורך עשרות שנים.

אבל אתמול זה קרה סוף-סוף. וארזה ניצחה. לרוע המזל, היא ניצחה את טרוויזו-שלנו. או, יותר נכון, אקס טרוויזו-שלנו, שהרי זו כבר לא הקבוצה החביבה מכולן על המוסד הנשיאותי.

עושים שם הכל כדי לצאת מהסיטואציה המביכה הזו, לפיה נכון להיום זו קבוצה במקום האחרון שסוחבת על הגב עוד 17 קבוצות אחרות. הביאו את ואלריו ביאנקיני בגיל 64 כדי להציל את העסק, אחרי ארבע שנים שלא עבד בשום מקום והיה כבר לשעבר. ביאנקיני כבר היה לגמרי מחוץ לכדורסל, עסק בכתיבה, היה מעורב בהקמת ספרייה ברומא וכאלה. מה לא עושים כדי להישאר בליגה.

הזיזו את וליקו מרשיץ', אותו סמול פורוורד קרואטי מצוין, ששום דבר לא עובד עבורו כמאמן, מעמדת המאמן לעוזר המאמן. עכשיו, יחד עם אנדראה מנגין ופרנצ'סקו וסקובי, יש שם כבר שלושה שחקני עבר בקבוצה, ומאמן עבר שאימן בקבוצה, ואם הצוות הזה, "בשר מבשרנו" לא יציל את וארזה מירידה, אז מי כן?

ומביאים שחקנים ומחליפים ומנסים. לא זמן החתימו את טייר בראון. אפילו לקחו בחזרה את דלונטה הולנד, הפורוורד ששיחק שם בעונה שעברה ונזרק לא מזמן מבולוניה בגלל בעיות משמעת. הכי טרייה היא ההחתמה של חיימה לורדה מלואיזיאנה סטייט ועכשיו נבחרת פנמה. פתאום נראה שיש לווארזה קבוצה שאפשר, אולי, לסמוך עליה. לפחות בצד ההתקפי.

31 נקודות ב-31 דקות היו אתמול ל-לורדה. וזה די מובן, אם נזכרים שבצד השני עומד מריו ביג תחת אוסטין, שבדרך כלל מאפשר הסכמי קיזוז: אני אתן לך לקלוע, אתה תיתן לי. אלא שהפעם אוסטין לא לקח בחשבון שווארזה במצב כל כך קשה, שלורדה עלול שלא לעמוד בהסכמים.

אוסטין סיים עם 13.

66:76 לווארזה, גם טרוויזו עדיין חזק למטה למרות הליך התאוששות ארוך, שהביא גם לשיפור בגביע יול"ב. בקיצור, שני מועדונים מאוד ותיקים, מאוד מוצלחים, גם ברמת הכדורסל האיטלקי וגם האירופי בכלל, שעוברים עונה קשה. וזה מעניין לראות ולעקוב מהצד.

יש לווארזה רק ארבעה ניצחונות בעשרים משחקים. אולי עכשיו דברים ייראו קצת אחרת. צריך לעבוד קשה והרבה, כי הזמן מתקצר ואת מה שלא עשו עד עכשיו, צריך לעשות מעכשיו.

מקום אחד מעליהם, אגב, נמצאת סקאפאטי ומשחק בה איזה אחד, מרקוס "המנוול" האטן. מנוול על שום מה? על שום שאם תקפצו רגע לעמוד האגדות המהלכות דרך הלינק האדום של סיפרה בסלע, שם למעלה, תוכלו לקרוא ולהיזכר.

אמנם בעל כינוי הוא בכדורסלע-האתר אבל עכשיו כולנו נגדו, אפילו יותר מתמיד עכשיו, כשהוא מנהל מאבק באימפריית העבר של וארזה נגד הירידה לליגה השנייה.

נעקוב ונדווח מפעם לפעם.