בעיניי, כחובב שינה ותיק ובמיוחד בשעות הבוקר, אין הרבה יתרונות בלקום בשש וחצי. אולי לאנשים שצריכים למהר ולהקדים את הפקקים של שבע וחצי והלאה. אולי לאנשים שאוהבים את השקט של הבוקר. אולי לאנשים שלא מסוגלים לישון, וכואב להם הגב אחרי יותר מדי שעות על המיטה. אולי לאנשים חרוצים.

אבל בימים האלה אני דווקא מוצא יתרון אחד, ואפילו לא רע בכלל, אם כי הוא עומד להסתיים ממש בקרוב. מי שקם מוקדם יכול לתפוס בשידור חי משחק ברמה גבוהה באליפות אוסטרליה הפתוחה. זה אמנם לא שיקול שיביא אותי לחלוקה צודקת יותר מול רעיית הנשיא במקרה הזה (ב-80% מהמקרים זו שהיא קמה), אבל הבוקר היה תורי "לארגן" את איתי סלע הפלאי ונגה סלע חסרת התקדים, לפני שהם יוצאים לבית הספר ולגן.

תיק-תק-תוק, הילד נשלח, ויורוספורט מעביר בשידור חי את איוונוביץ' נגד האנטוחובה בחצי הגמר. 0:6 מדהים להאנטוחובה במערכה הראשונה מתאזן עם 3:6 לאיוונוביץ' בשנייה והבנות טובות המראה ויודעות המקצוע הולכות להכרעה. איפשהו באמצע, ב-3:3, האנטוחובה כבר לא כל כך מגיעה לכדורים ומתחילה להעיף אותם לשמיים. סימן שנגמרות הרגליים. השעון מתקרב לשמונה וחצי, מה שאומר שהגיע זמנה של נגה סלע ללכת לגן. מכבה את הטלוויזיה, יודע שאיוונוביץ' בגמר.

הלכתי, חזרתי.

רגע לפני כתיבת האייטמון וליתר ביטחון, אני מציץ בתוצאה הסופית: 4:6 לאיוונוביץ' בשלישית. נו, מה, ראיתי את זה בא. יכול להיות פרשן טניס בקלות.

ועד שזה יקרה, הנה מספר עניינים לבוקר הזה לפני היציאה לשורת סידורונים. הראשון, אם להמשיך רגע בטניס, הוא שגמר אליפות אוסטרליה לנשים הולך להיות כנראה היפה ביותר אי-פעם. אמנם אני לא מעורה מספיק שנים בענף כדי לומר את זה בוודאות, וגם הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, אבל שראפובה (1.88) נגד איוונוביץ' (1.85) הוא לא רק גמר ענקיות, הוא גמר של בחורות מאוד יפות. נתקשה להכחיש זאת, או להישאר אדישים.

מה שכן, לשתיהן אותה תנועה ממש אחרי מכת מוצלחת. יש שמאל צמודה למותן, אגרוף מקומץ, הזרוע כולה הולכת חצי דרך אחורה, פנים יורדות לכיוון האגרוף ושאגת עידוד עצמי משתחררת לאוויר. ככה הן מעודדות את עצמן, ממש באותה דרך, כאילו מדובר באותה שחקנית.

אני יודע, אני יודע, זו בסך הכל הערת אגב, הרכילות של הטניס, לא הפרשנות עצמה. כשיקום אחד טניסלע, תראו מה-זו פרשנות מקצועית, חבל על הזמן.

ובעניין אחר.

את אבחנותיו המעניינות של מליניאק אתם יכולים למצוא לא רק בעיתון של המדינה, אלא מפעם לפעם גם בשורה הרצה של כדורסלע-האתר, כמו היום. באותו עמוד ממש מופיעה כתבה של מנחם גנץ מאיטליה על ג'ורג'יו ארמאני, המעצב המפורסם, שלקח חסות על קבוצת הכדורסל. כתבה במקום, יופי של רעיון ויוזמה וכיף לקרוא.

ובכל זאת, מאחר שאני פדנט אללה בדברים האלה משכה את עיניי ההגדרה 'האוהד מספר 1'. זה מה שכתוב, פחות או יותר, שארמאני הפך עם הזמן לאוהד מספר 1 של מילאנו. ואני שואל את עצמי, וגם אתכם על הדרך: מה זה בדיוק האוהד מספר 1? במה הוא נמדד? בכסף שהוא משקיע בקבוצה? במספר השנים שהוא יושב ביציע? בפעילויות השוטפות שלו עם ולמען הקבוצה ביומיום? האם העובדה שארמאני נמצא באזור קבוצת הכדורסל של מילאנו בשלוש שנים האחרונות, ושהוא מפורסם, ושהוא נותן מיליון יורו וחצי לעונה הופכות אותו לאוהד מספר 1?

ומה עם ג'וזפה טריטארי, אותו פקיד בנק בן 60 מפרברי מילאנו שקונה מנוי בכל שנה מגיל 7, לא החמיץ אף משחק ביתי כבר 42 שנים ברציפות, ייסד את עיתון האוהדים 'מילאנזה' וקרא לביתו הבכורה דינה, על שם דינו מנגין? אולי דווקא הוא האוהד מספר 1 של מילאנו? סתם נקודה למחשבה, שהפלגתי בה בלי שום בעיה על פני שלוש פסקאות. עדיף כבר להיות פרשן טניס, האמת.

הלאה.

מאוד רציתי להביא בפניכם ראיונות כדורסל מהתוכנית 'רק ספורט' ברדיו ללא הפסקה אתמול, אבל מסתבר שאתר האינטרנט שם נבנה מחדש והארכיון לא מתעדכן כרגע. חבל, היה ראיון טוב עם ארז מרקוביץ', ושיחה חביבה עם מוטי ארואסטי ומוטי דניאל על ימי מילאנו ההם לעומת אלה של היום. ניסיתי, רציתי, לא הלך. פעם אחרת.

זהו, צריך לצאת. אומרים שיש חיים בחוץ. שווה לנסות לפעמים.

שלומות ונצורות לכם.