מה אומר לכם התאריך 31 באוקטובר, 1997? סביר להניח שלא הרבה, אלא אם באותו יום ממש חגגתם את הולדתכם/נישואיכם/ פטירתו של הדוד השנוא, שבכל זאת לא מחק אתכם מהצוואה. אבל חובבי הספורט המקצועני בכלל, והכדורסל בפרט, נוטים לקשר את היום הזה למשהו שמתקרב מאוד להופעתו של מישהו רכוב על חמור לבן, או לפחות למושגים כמו "היסטוריה" ו"רעידת אדמה".

ב-31 באוקטובר 1997, במשחק ה-NBA בין ונקובר (כיום - ממפיס) גריזליז ודאלאס מאבריקס, לראשונה בהיסטוריה, לא הורכב צוות השופטים של אירוע ספורט מקצועני מהדרג העליון על טהרת המין הגברי. היתה שם גם ויולט פאלמר.

תשע עונות מאוחר יותר, פאלמר עדיין שם, ובגדול. הנה היא כאן בתמונה, ברגע של קרבה (שלמען האמת, נראה כמעט כמו "יור פלייס אור מיין?") עם שיין באטייה, באחד מתוך כ-70 משחקים שהיא שופטת בממוצע מדי עונה. פאלמר לא לבד. שופטת נוספת כבר הספיקה לשפוט בליגה הטובה בעולם, 3-4 אחרות, על פי העיתונות האמריקנית, נמצאות על סף קבלת ההסמכה מראשי הליגה, כ-20 שופטות נמנות על הסגל הקבוע של ה-WNBA, והרשימה הולכת ונמשכת גם למכללות, לליגות התיכונים ועוד. גם בליגות הבכירות באירופה ובמפעלים הבינלאומיים ביבשת עולה מספר השופטות. ואצלנו? לא הרבה. ממש לא הרבה.

עוד לפני שנתייחס למצב השופטות העגום במכורתנו - גילוי נאות: במשך כעשור וחצי נמניתי על איגוד שופטי הכדורסל בארץ. ובמלים אחרות: אין שום דבר שתרצו לספר לי על בני משפחתי, על השכלתי או על נטיותיי המיניות - שלא שמעתי קודם, ויותר מפעם אחת. לעצם העניין, רק שמונה, משהו בין אחוז וחצי לשניים, מכלל השופטים בארץ - הן נשים. רק שתיים מהן נמנות על סגל שופטי הליגה הארצית, השלישית בחשיבותה. לשופטת באחת הליגות המקצועניות טרם זכינו. חלקכם יסכים איתי שזה לא הרבה, אבל יהיו גם כאלה, וזה חלק משמעותי מהבעיה, שיגיד שגם זה יותר מדי.

למה, בעצם? קודם כל, נרצה או לא, הספורט בכלל, והכדורסל בכלל זה, נשלטים, מנוהלים ומאוכלסים - במוסדות, בקבוצות וביציעים - על ידי רוב גברי מוחלט. כמעט כל ניסיון נשי להתקבל ל"מועדון" הזה נתקל באופוזיציה (שם יפה לשוביניזם, לא?), שטווח סיסמאותיה נע מ"מה את מבינה בזה בכלל?" ו"לכי-לכי למטבח!" העדינות יחסית, ועד לדברים נמוכים הרבה יותר. תרתי משמע.

השופטות שומעות את זה בכל יום ובכל מגרש - משחקנים, ממאמנים ובעלי תפקידים נוספים, ובעיקר מהקהל. גם טענות על אי יכולתן של נשים להתמודד פיסית עם המהירות והכוח של הכדורסל המקצועני המודרני, הן עניין שבשגרה. רק למעטות, מסתבר (אם כי, בענפים מסוימים, כמו הכדורגל, הולך מספרן וגדל בהדרגה), יש את הכוחות הנפשיים להתמודד מול האנטי הבסיסי והשורשי הזה, ולנסות להוכיח שהן שוות בין שווים. לא פחות חשוב, בכל העולם - גם בעלי התפקידים וחברי הוועדות הקובעים מי יקודם ומי לא הם גברים ברובם.

למרות שמאוד הייתי רוצה להאמין שלעובדה זו לא היתה, אין ולא תהיה שום השפעה בשיקול הדעת, ולמרות כמה מקרים של טענות הפוכות - על קידום לצורך אפליה מתקנת - לא נראה לי, אפעס, שהעניין הזה משחק לטובת הנשים.

אבל ישנו עוד דבר, ואפילו חשוב: הרמה המקצועית. כל מי שראה את ויולט פאלמר בפעולה, נוכח במהרה שהיא פשוט שופטת טובה: החלטית, שולטת בחוקה, לא חוששת לקחת שריקות לא פופולאריות וכו'. בראיון שנתנה לפני כשנה ל-USA TODAY היא הדגישה את הנקודה הזו. לדבריה, בהתחלה לכולם היה מוזר שלשריקות אחראית אשה, והיא נתקלה באין ספור קיטורים מצד השחקנים והמאמנים. כיום, היא פשוט עוד אחת מהשופטים בליגה, וההערה היחידה, שהיא מניחה שמופנית רק אליה ולא אל שופטים אחרים היא: "איזה ריח טוב יש לך. איך קוראים לבושם הזה? אני רוצה לקנות כזה לאשתי".

רוצה לומר, מי שטובה, אבל באמת טובה (ומקובלת עליי טענתה של שופטת-לשעבר, שאישה שרוצה להתקדם תצטרך במקרים רבים להיות טובה יותר מקצועית מגבר באותו מצב), ולא תישבר מנטאלית, סופה שתמצא את עצמה בטופ. מה הסיכוי שנראה את זה כאן, בדמות שופטת בליגת העל, ועוד במהרה בימינו? לא יודע. מה הסיכוי שיירד מחר שלג באילת?