1. אולסטאר. האירוע הנוצץ של ה- NBA מרתק בערך כמו לצפות בשבוע הפריימריז של המפלגה של עזרא טיסונה. אבל, וזה דייויד סטרן כבר הוכיח חדשות לבקרים, חדשנות אף פעם לא הייתה הצד החזק של ה- NBA, ויחסי ציבור וחסויות לעולם ימשיכו להיות הכוח המוביל בהתנהלות הליגה הזו.

סר הרמלין ביקש כאן משחק בין כוכבי עבר, בשביל לרגש את בלוטות הנוסטלגיה, ורציתי להזכיר לו שזה היה אחד המאפיינים הבולטים של סופשבוע האולסטאר עד לפני מספר שנים, עת אחד משחקני העבר (דייב בינג מדטרויט אם איני טועה) חש בחזהו במהלך משחק זה בדיוק, בעוד שחקן אחר (והפעם אין לי מושג ירוק מי הוא) קרע רצועות בברכו. החל מאותה שנה הוחלף משחק הוותיקים במשחק הרוקי'ס-סופמור'ס.

הנשיא קלע היטב לדעתם של גדולים, וכבר כמה שנים קיימת דרישה ציבורית לאחד את שבוע האולסטאר עם משחק הכוכבים של מקדונלד'ס, ובייחוד עם משחק ארה"ב-שאר העולם. כן, אותו משחק שגילה לעולם את דירק נוביצקי, את טוני פארקר ואת יי ז'ינליאן. הבעיה - מקדולנד'ס לא מוכנים לוותר על ביצת הזהב שלהם, וסטרן לא מוכן להכניס שחקני תיכון לאירוע הנוצץ שלו. שמרנים, כבר אמרתי?!

2. אפרופו שחקני תיכון, פינת "נשאלת השאלה" של השבוע שעבר מוכיחה מדוע נכון היה לאסור על שחקני תיכון להיכנס ישירות לדראפט. דיימון ביילי היה הכוכב בהא הידיעה עת סיים את התיכון, אולם כבר במכללת אינדיאנה צנחה מנייתו עד כדי בחירה סנטימנטלית של הפייסרס שלו בסיבוב השני של הדראפט, בשביל לרצות את האוהדים ותו לא.

משם הוא התדרדר עד כדי כך, שעיקר פרסומו הנוכחי נובע משתי חנויות המזרונים שברשותו. דוגמאות נוספות? פליפה לופז, שאמור היה להיות מייקל ג'ורדן הבא (עוד אחד), התלבט והלך לסיינט ג'ון, ואחרי שנת הפרשמן שלו הבינו כולם שזה לא זה (בחירת סיבוב שני של מינסוטה אחרי 4 שנים במכללה); אוג'יי מאיו, שאם יכול היה להיכנס לדראפט היה נותן פייט טוב לאודן ולדוראנט השנה, אולם כבר עכשיו ברור לכולם שהוא מתאים לבחירת אמצע סיבוב ראשון; קוואמי בראון, שגרם למייקל ג'ורדן להצטער על שניסה להיכנס לניהול כדורסל; ואפילו רשארד גריפית' של מכבי, שעם סיום התיכון שלו הושווה לשאקיל אונ'יל, ויחד עם ראשיד וואלאס נחשב לאחד משני הגבוהים הטובים בארה"ב בגילו (היידה טופאש בורסה!!!).

דוגמאות יש עוד למכביר, אבל היה צריך את הנהלת הליגה בשביל לגרום למנהלי הקבוצות להבין שמה שטוב בשבילם הוא להכריח את הילדים לעבור במסגרת מעט יותר תובענית מאשר ליגת התיכונים.

3. ומכאן לחוק הרוסי בכדורסל הישראלי. מה הקשר? גם כאן היה צריך גורם מגבוה (ניר אלון בשיתוף עם מנהלת ליגת חרטבונה) בשביל להצביע למנהלי הקבוצות הגאונים שלנו על החוכמה שבשילוב ישראלים על חשבון עוד זר לעשר דקות. אני לא מכיר אף ילד שמשחק במגרש השכונתי וחושב לעצמו "כשאגדל, אני רוצה להיות רודני ביופורד/ג'ייסון וולס/אריק גינגולד". הם חושבים על קובי ועל מייקל, וכשהיינו צעירים יותר חשבנו על מיקי, ועל עדי ועל עודד.

אין מה לעשות, ליאור אליהו, וגם ארז מרקוביץ', תמיד יעוררו יותר סימפטיה מאשר ווינפרד קינג ואשאנטה ג'ונסון. לפיכך, עדיף להשקיע בדקות משחק ליובל נעימי וגוני יזרעאלי (היידה גוני), מאשר לנסות עוד זר מהארלם/לוס אנג'לס שיגיד למצלמה של חמישיות שכל חייו חלם לשחק ב- HAEMEK, ואחרי 3 דקות, 2 נקודות, 4 עבירות, 3 איבודים וקללה עצבנית לעבר אחד משחקני הנוער ימצא עצמו בליגת המשנה של שוויץ. הבהרתי את הנקודה?