אחד היתרונות שאני מוצא בלהיות אב גאה לנסיכה בת פחות משנתיים, הוא העובדה שברוב שעות היום לא יוצא לי להיות ליד טלוויזיה / רדיו / מחשב. כי כזו היא נסיכה ב' - פצצת אנרגיה (טפו-טפו-טפו) רצינית, התובעת תשומת לב מרובה ביותר מרגע יקיצתה ועד שהשינה מצליחה, בקושי רב יש לומר, להשתלט עליה מחדש. אי לכך ובהתאם לזאת, יורדים המחשב והרדיו מן הפרק, למעט מוקדם בבוקר ומאוחר בערב. הטלוויזיה דווקא עובדת מדי פעם, אולם אז היא נעולה על ערוצים כמו "בייבי" ו"הוֹפּ!", מה שמונע ממני להתקבע על משדרי האקטואליה.
וזה דווקא לא רע כל כך, במיוחד ביום כמו אתמול - עמוס בבשורות ובתמונות הקשות מדימונה, בידיעות על פעולות תגמול ובאלו על התגמול שעל התגמול, בהמשך ספיחי דוח וינוגרד וכן הלאה. מקבלים את כל המידע המדכא בטלפון ממישהו שמעודכן, רואים וקוראים את כל הכותרות בערב, אומרים ססססס-אמ-אמ-אמק וחוזרים לכדורסל. איזו ברירה יש לנו?
אז יאללה – כדורסל. איזה ערב חצי גמר היה, אה? קודם כל כבוד לאחינו גיבורי התהילה מהעמק על הופעה יוצאת מהכלל מול מכבי. בקול ישראל כבר היה מן הסתם נמצא מי שיגדיר את התצוגה של גלבוע/עפולה כ"הירואית", אבל אנחנו לא ניסחף. הכנה מצוינת של אבנר יאור, הקרבה מעל ומעבר, הרבה טונג'י אווג'ובי ולמונט ג'ונס ובסיום כמובן שמכבי מנצחת. ככה זה. מכבי? לא הגיעו בפוקוס, לא נכנסו למשחק, אבל הבדלי האיכות והספסל עשו את שלהם.
וירושלים-חולון מה? משחק-משחק. 11 לחולון, 14 לירושלים, שוב חולון חוזרת אבל למרות יתרון כמעט מגוחך בריבאונד והמון טאקר, סימונס ורוט לא מגיעה ליותר מ"כמעט" מול קארי, ארנולד, ששון, חג'ג', פניני ומרקוביץ'. שורה תחתונה: גמר צהוב-אדום, מה שרצו ומה שהשתדלו כל כך למענו באיגוד הכדורסל, והבה לא נחמיץ גם את ההזדמנות הזו לבוז להם על שיטת הגביע המבישה שלהם, שמי ייתן ותחלוף מן העולם כבר בעונה הבאה.
הדבר הראשון שעלה לי לראש למראה ניצחונותיהם של מכבי תל אביב והפועל ירושלים בחצאי הגמר, הוא הדמיון בין הגמר הצפוי ביניהן ביום חמישי הקרוב, לבין הסופרבול שנערך באריזונה ביום ראשון. כן-כן, כאלה אנחנו: מוצאים קשרים והקשרים בכוח, ולו רק כדי שתהיה לנו הזדמנות לדבר על הסופרבול, שכל מי שמתעניין, וכנראה גם מי שלא, כבר שמע וקרא עליו היכן שהוא.
מכבי תל אביב, וזה לא ממש סוד, היא הקבוצה החזקה ביותר בארץ, זו שמפתיחת העונה (כלומר פתיחת העונה האמיתית, עונת צביקה שרף) שומרת על מאזן נקי מהפסדים ואף הרשימה בלא מעט ממשחקיה, ממש כמו הניו אינגלנד פטריוטס. למכבי אמנם אין רכז גאון כמו טום בריידי, אבל עובדה פעוטה זו לא מונעת ממנה להכריע את יריבותיה בזו אחר זו, בדרך כזו או בדרך אחרת, ולהגיע כפייבוריטית ברורה ביותר לזכות בגביע.
מנגד, הפועל ירושלים. עם כל הכבוד לעובדה שהיא עדיין מחזיקת התואר המכהנת, ובניגוד לכל הקלישאות בסגנון "הכל יכול לקרות במשחק אחד", "לגביע חוקים משלו" וכו' - תעלה הקבוצה של דן שמיר לגמר על תקן הניו יורק ג'איינטס, האנדרדוג המוחלט. כמו הג'איינטס, גם ההגנה של ירושלים נראתה כמו בדיחה עצובה בחלק לא קטן מהמשחקים, אבל הקבוצה הצליחה לאסוף את עצמה בזמן ולהתחיל להתרומם, והנה היא כאן - מרחק משחק אחד מהגביע.
את הסופרבול ניצחו הג'איינטס (14:17) בעזרת המון דברים, אבל שניים בלטו במיוחד: הגנה מדהימה שמנעה מניו אינגלנד ברוב הדקות לפתח את המשחק הרגיל שלה, וסדרה של מהלכי קלאץ' ענקיים בשלוש הדקות האחרונות, בניצוחו של הקווטרבק וה-MVP של הגמר, איליי מאנינג. האם תצליח ירושלים להוציא מעצמה ביום חמישי התעלות דומה בשני צדי המגרש? קשה מאוד לדעת. הרוב המוחלט בקרב אלה שאינם אוהדי ירושלים משוכנע שלא, שמכבי תהיה יותר הפטריוטס של לפני הסופרבול ותגבר גם על האדומים. אבל לכו תדעו - גם לניו יורק ג'איינטס איש לא נתן סיכוי.
