שלומות ונצורות,

בראשית דברי אברך אותך ואת משפחת סלע, על שבחרתם לבלות את חופשתכם בסוף השבוע האחרון בצפון. כתושב הצפון, אני בעד התיירים מהמרכז, קורא להם לדאוג לחידוש ויזה ולצאת צפונה לחבל הארץ היפה ביותר שיש לנו.

ולאייטמון בהרחבה: ביום ראשון (ה-17 בפברואר) חגגנו ברוב הוד והדר את יום הולדתם של שני המיכאלים, ברקוביץ' וג'ורדן. אגב, הערת ביניים, איך הצלחת עם בתך נגה חסרת התקדים לפגוע בול בתאריך? זה כנראה משהו מלמעלה, שלנשיא תיוולד בת בדיוק בתאריך של אלוהי הכדורסל. אני, עם בתי הקטנה, פספסתי בששה ימים (23/2).

זה היה בדיוק הרגע שהחלטתי לבדוק את נושא הבנים של. האם יש דבר יותר בעייתי (או כייפי) מלהיות בנים של? לא מזמן הופיעה כתבה בעיתון של המדינה על ג'פרי ג'ורדן, הבן של מייקל. על הבנים של מיקי, רועי וניב, אנחנו קוראים פה ושם באותיות הקטנות בעיתון. האם להיות הבן של זה דבר טוב או רע, כיף או דיכאון, מאתגר או מתסכל?

בתחומים אחרים בחברה שלנו, העסק עובד לא רע. טומי לפיד, הח"כ לשעבר ואיש התקשורת הוותיק, הוא היום האבא של יאיר. יונתן גפן הכל יכול, נעשה האבא של אביב. אני לא בטוח, למשל, שיעקב בנאי שחקן התיאטרון המנוח, הספיק להיקרא בפינו האבא של אהוד בנאי והדוגמאות רבות.

ברם אולם, איכשהו, כשמגיעים לכדורסל, העסק הזה לא בדיוק עובד. עידו אשד, לעולם ייקרא הבן של עופר אשד (ז"ל) האגדי, ולא הפוך. אורי כהן מינץ שמככב בקרית אתא מהליגה השנייה, הוא בנו של תני המהולל. ניצן ואלון בוכבינדר, שחקני "כדורסל נמוכות" בפני עצמם, תמיד נודעו כבנים של איקסי בוכבינדר.

אותו עניין היה גם חלקו של נמרוד ינאי, הבן של בוזי (מתותחני כדורסלע-האתר). בשיא הקריירה הוא שיחק בנוער לאומית של עמק יזרעאל, ולאחר מספר שנים של כדורסל-נמוכות-בוגרים, פרש מהענף.

שימו לב לבנו של סטיב שלכטר, ג'רמי, הוא כבר שנים משחק בליגות משנה. בגיל 27, כנראה ששחקן בולט כמו שהיה אביו בזמנו הוא כבר לא יהיה. גם תום, הבן של סטיב קפלן (מלך הסלים ויקיר ר"ג העיר), שיחק פעם כדורסל בליגת העל של בתי הספר, ואחרי תקופה במכללות אבדו עקבותיו. גם אלעד ענבר, בנו של ציקי ענבר, שמומחי הכדורסל שלנו ניבאו לו עתיד מזהיר, דעך עד שנעלם מהכדורסל.

דוגמאות העבר רבות, אבל בואו נבדוק את הבנים של, שמשחקים היום או פרשו לא מזמן. גור שלף הוא בהחלט דוגמא טובה לאחד שעלה על הישגי אביו, עמי שלף ז"ל, שהיה מגדולי הכדורסל הישראלי אי שם בימים עברו. גם מוטי דניאל השיג בקריירה דברים שאביו משה (מוסה), היה יכול רק לחלום עליהם. לגבי חיים חזן ז"ל ובנו ארז (יבדל"א), הדעות חלוקות. בעוד שחיים ז"ל הוביל את הכדורסל הישראלי כשחקן נבחרת בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 במאה שעברה, ואף לקח אליפות במדי הפועל ת"א, בנו ארז, גם הוא שחקן הנבחרת הלאומית, היה קלע מצטיין בליגת העל במדי גליל עליון והפועל ירושלים, אבל לא זכה מעולם באליפות.

הדור העכשווי הוא המתוסכל ביותר. ניב ורועי ברקוביץ כאמור, לעד יהיו הבנים של מיקי. הם לעולם לא יגיעו להישגיו, לעולם לא יישחקו ברמות שהוא שיחק ולא בטוח בכלל שברמתם כיום הם מתאימים לנבחרת ישראל. שון דניאל בן ה-19, שחקן צעיר ומוכשר, חוסה כיום בצילו של אביו מוטי, אבל העתיד עוד לפניו ומעניין יהיה לעקוב אחריו. אחרון ברשימה,הוא גור פורת בן ה-30, שאמנם משחק בליגת העל בשנים האחרונות, אבל לא יגיע כבר לעולם למעמד שהיה לאביו אריאל בשנים ששיחק בליגה הראשונה בארץ.

להיות הבן של פותח המון דלתות בהמון מקומות, ונותן במקרים מסוימים עדיפות על פני אחרים. במקרים אחרים, הייחוס הוא מכשול. מאמנים ומנהלים נוטים לחשוב, שאם השחקן הוא בנו של, אז הוא בהכרח שחקן טוב ומוכשר (תורשה), אבל במקרים רבים האכזבה גדולה, והלחץ שעומד על הבן גורם לתהליך הפוך ולתסכול, עד לפרישה סופית או מעבר ל"כדורסל נמוכות" כבר בגיל צעיר יחסית.

מסקנה אחת שאני חותם עליה כאן ועכשיו: להיות הבן של מייקל ג'ורדן, זה טוב וכדאי, בתנאי שלא תבחר בקריירת כדורסל.

אולי איתי ותומר סלע יגדלו להיות שחקני כדורסל מפוארים ויישחקו באגודות מעט גדולות יותר ממכבי פ"ת המופלאה, בה כיכב אביהם שהוא במקרה גם נשיא כדורסלע-האתר.

אם נחיה גם נראה.

יום נעים וחמים,

צור