ויהי לילה ויהיה בוקר ואף צהרי יום ראשון, והנה זה נס: הלייקרס במקום הראשון במערב (יחד עם פניקס, אבל גם מהם תיכף ניפטר). הרבה מאוד זמן לא היה כדבר הזה. וכדבר הזה – לא היה הרבה זמן.

כאוהד כדורסל עולמי מהצד, שאין לו שום בעיה להחליף קבוצות מפעם לפעם, ובטח אחד כמי שלא ישב ביציעי לוס אנג'לס מעולם, הריני להודיע בזאת: שלום דאלאס, הפתרון הנוח-תיאורטית של השנים האחרונות והמאוד מאכזב בקלאץ'.

וולקאם בק לייקרס.

אז מה, כל הסיפור הוא פאו גאסול? זה מה שהיה חסר כדי להרביץ שבעה ניצחונות רצופים, לקלוע חופשי מעל מאה נקודות בכל פעם שרק בא לנו ולהתגלגל כלפי מעלה בזריזות בניגוד לחוקי המשיכה שהשתלטו על המועדון הזה בשנים האחרונות?

אם זה הסיפור, אז כבר עכשיו אני מודיע על חשש מסוים ומבוסס לקראת הבאות: פאו גאסול זה, מגודל הזקן הפרוע, הוא לוזר. לא אשכח לו לעולם את שחולל לנבחרת ספרד בגמר האירופי נגד רוסיה. כה מביש היה מקו העונשין, וכה צפוי בתנועותיו, וכמה רע היה מאמנו שם, הפפו הרננדס ההוא, שאיפשר למאמננו הגולה לקחת לו את התואר מתחת לאף באולמו הביתי והחביא את רודי פרננדס על הספסל כל כך הרבה זמן.

לוזר הוא גאסול, לוזר.

לוזר.

ועד שלא יביא תואר במו ידיו, יחד עם יעקב בראיינט כמובן, לא ייסלח לו המקרה ההוא.

תחושה נפלאה היא לראות את הלייקרס חולקים את המקום הראשון במערב. לרגע כמעט נשכח מליבנו, כי מאמננו הוא פיל האליל. פיל עושה הקסמים, הממולל זקנו ונרדם תדירות על הספסל ומבטו תקוע אי שם בנקודה לא ברורה ביציע. שמא הוא מתכנן באותם רגעים את כתיבת ספרו הבא, וגם בו הוא מתכונן לשפוך חומרים מלוכלכים מתוך חדר ההלבשה היישר אל מדפי הספרים בחנויות?

אליל הוא פיל. ופיל – הוא אליל.

לעולם אל תשכחו את זה, כן?

מאזן 10-20 בחוץ, 9 ניצחונות מ-10 האחרונים, שבעה ברצף. יא אולוהים. הזוהי הלייקרס הכושלת של השנים האחרונות? וכל זה למרות שכריס מיהם פצוע בפעם האלף מאז שהגיע אלינו? ועם רוני טוריאף? ומתי קיבלנו את הבלגי קונגולזי, דידיה אילונגה-מבנגה, שהיטיב לחסום ולגלות נוכחות בעין שרה-האולם לפני שלוש שנים, במלחמתו עם נבחרת בלגיה בישראל-שלנו על חג'ג'יה הרבים מספור?

אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד.ד., העכברים יוצאים מחוריהם נוכח ההצלחה ובהם גם נשיא הסיפרה ויו"ר הדירקטוריון, שהדירו רגליהם ועיניהם באחרונה מעוללות קבוצת ה-NBA המופלאה והמתחדשת.

לא נכחיש זאת. אוהד של הצלחות הוא הנשיא, וכמותו
- כמה מוזר - גם יו"ר הדירקטוריון.

ותמיד, תמיד אמרנו לפיל האליל, שהגיע הזמן שגם בלייקרס יהיו אירופיים. ככה זה היום. רוצה להצליח? תביא איזה אירופי טוב. רוצה להצליח עוד יותר? תביא שניים-שלושה. אירופיים זה שמחה, אירופיים זה ברכה. תביאו שלושה, תביאו חמישה, תביאו שמונה אירופיים, שר בזמנו שלמה בר מהברירה הטבעית.

מה, זאת אומרת לא מכירים? בחו"כ. סר ש. הרמלין, הצילני מגולשים-ילדים אלה, יען כי אינם יודעים דבר ממורשתה הנפלאה של הברירה הטבעית, אחת הלהקות הייחודיות ביותר שפעלה כאן.

אז אמנם גאסול הוא לוזר, גאסול. אבל הוא שחקן-שחקן עד לרגע האמת. וסשה וויאצ'יץ' זה, על אף שאיש לא יזהה אותו באבן גבירול ואף כלבים עזובים לא ינידו זנבם לשלום בכיוונו לו יהלך כאן, גם הוא עסקה טובה שמצמיחה ניצנים מפעם לפעם. ועכשיו גם הבלגי-קונגולזי הגיע, כדי להרביץ לגבוהי היריבות. ורוני טוריאף הצרפתי, סוסון בריא וריבאונדר התקפה משובח הולך ומבשיל.

הפכנו לקבוצה בינלאומית בלי לשים לב. סן אנטוניו, היר ווי קאם.

ואפילו שני ישראלים מזויפים יש לנו בסגל: קובי בראיינט וקובי קארל. ויהודי אחד כשר: ג'ורדן פארמר. ג'ורדן אמיתי לפחות על פי שמו, ולא כמו ההוא מגבעת שמואל שהובא לכאן בתרועות והילולה, איך קראו לו, נו.

הגי'נג'י.

נו.

ברח.

אולי כדאי להביא גם את ארון אפללו מדטרויט. זה יהיה כמעט מושלם.

איך קראו לבחור הדתי שהגיע למכבי ת"א והושאל? איזה בלאק-אאוט פתאומי נחת על הלשכה הנשיאותית.

תמיר גודמן. זהו. תמיר גודמן. חשבנו הנה, נחת עלינו הדתי האליל הראשון, עד כמה שזה לא מסתדר טוב כביטוי.
פרח מקץ כמה עונות לא משמעותיות. ואיננו עוד עימנו.

ואם לחזור ללייקרס, אז כמובן שמגיע הרבה כבוד ליונה ההנפלדית סטייל אמריקה, לוק וולטון בעל הלוק הלא רע, ודאי אליל הבנות הוא. מוסר-שומר-מחבר. פהו שם גם יתקע צ'אקה מרחוק, בניגוד לגרסת המקור. פנטסטי.

ובאריזה עטופה היטב צלופן מתוק מוחבא, טרבור האתלטי, שקופץ מעל כל דבר שזז. חיזוק נאה.

ובקיצור, נחמד להתוודע מחדש אל שחקנינו שנזנחו עם הזמן (למאר אודום, למשל, כן?), ואל מאמננו שכל אותו זמן בו הזה בהקיץ, מתברר כעת, לא תכנן את ספרו החדש אלא חשב איך להוסיף עוד אליפות ועוד טבעת ועוד יוקרה לו ולמועדון. נכבדו על כך. וגם על שידע להקיף את סביבתו במגוון שחקני עבר אליהם נחוש עד היום סימפטיה עד אין קץ ועד בלי די.

עם קורט ראמביס

ובריאן שואו

וקארים עבדול ג'באר

וקרייג הודג'ס

איך, איך לא נגיע רחוק?

ודאי שנגיע.

עד להחטאה הכל כך צפויה של גאסול ברגע המכריע ביותר של העונה.

אבל עד אז יש עוד זמן.

ובדבר אחד אני משוכנע ובטוח: אם נחיה – גם נראה.