בהתחלה דיברו על עוסמאן סיסה. על כמה שהוא חזק ואתלטי וחוסם נהדר וריבאונדר טוב, ואיך זה שמכבי ת"א לא מצרפת אותו, או איך זה שאף קבוצה אירופית טובה, מין ברצלונה כזו, לא מחתימה אותו כמחליף ראשון לגבוהים, למשל.

אחר כך דיברו על קוקי בלצ'ר. על זה שהוא מין אנתוני פארקר לעניים, אישיות, שחקן גדול, עושה הכל על המגרש, מגוון, קבוצתי, קולע נהדר מבחוץ, חכם, אחד שכל מאמן היה רוצה.

מכאן עברו אל לי ניילון. סקורר, מציאה, ואיך הוא בכלל הגיע לפה. ומכולן, דווקא לבני השרון? לא נבין זאת. ועל איך שהוא מחזיק את בני השרון על הגב והכתפיים גם יחד, ואיך שאפי בירנבוים מצליח להסתדר עם הטיפוס הזה, שנראה קצת מפחיד וקצת אטום וקצת סוציומט – לא ברור מה יותר. בסוף הוא עזב, שכחו ממנו.

והעונה מדברים על אנדי איבי. על כמה שהוא מוכשר, ואיזה פוטנציאל יש לו, ובאיזו קלות הוא מרביץ דאבל-דאבל אם הוא רק רוצה. ועל זה שהוא לא ממוקד, ולא מפוקס, ומאבד מהר מדי את הראש. ואיך שיצא מניאק עם המכה ההיא לדרור חג'ג' במלחה. ועל תקריות אחרות כולל הקנס האחרון שספג מההנהלה בעקבות ההתנהגות שלו בשבוע שעבר במשחק בחולון. ויש המהדרין ומוסיפים פרטים על דלקת קרום הצינגלה שהוא לוקה בה, ככל הנראה. אנשים בכירים ואושיות אתר כמו רן בורוכוב-סוקולוב, למשל.

והנה, סוף-סוף הגיע תורו של ג'ייסון וויליאמס, הכרמית גיא של בני-השרון. אמנם הוא עולה ומפציע בכדורסלע-האתר אחת לתקופה, אבל לעיתים רחוקות מדי. והרחוקות שלנו, האמינו לי, חבובים, הן עוד מתנה לעומת מקומות אחרים בהם איש הרווח בין השיניים כמעט שאינו זוכה לבמה.

מה יש, באיש הזה, שבעונה הראשונה התהלך כאן עם תספורות שכללו שלל צמות קלועות על הראש, וכבר הרבה מאוד זמן מסתובב ופדחתו חשופה משל היה כאחד האדם, איש מר גורל שסובל מנשירה ותו לא?

תכל'ס, האיש שחקן-שחקן. יש שתי נקודות שבהן אני לא סומך עליו, אבל מלבדן הוא אליל בהתהוות, גם אם לעולם לא נודה בזה לעולם. אולי כי אין בו שום דבר מבריק והשם שלו הוא המקבילה הלועזית לשמעון כהן.

אני מאוד לא אוהב שהוא עומד על הקו, ואין לי ביטחון בקליעה שלו משם.

אני מאוד לא אוהב שהוא מכדרר יותר מדי במגרש הפתוח, הייתי מעדיף מוביל כדור טוב ממנו.

ברם אולם ואף על פי כן, ג'ייסון וויליאמס עושה דברים נהדרים. בדרך כלל הוא עושה קצת מכל דבר. הפעם, נגד מכבי ת"א, הוא עשה הרבה מהם. אפשר לשחק איתו כשלוש, כארבע, אפילו כשתיים לפעמים. והוא לא יאכזב. קולע, מוסר, מכדרר, לשלוש, לשתיים, ריבאונד התקפה, גגל'ך לפעמים.

מדברים תמיד על ההצלחה הגדולה של בני השרון בפגיעות בול בזרים שלה. אוקיי, אז עם ג'וליוס פייג' זה לא כל כך עבד, אבל אני חושב שג'ייסון וויליאמס, יותר מניילון שעזב, מאיבי שיעזוב ומבלצ'ר המועד לפציעות, הוא הביטוי הטוב ביותר לכך.

וזה שיש לו שם שנושאים ודאי עוד 300 אלף איש ברחבי העולם, לא אומר שהוא לא מיוחד. תראו לי שחקן אחד בארץ עם רווח כל כך מלבב בין השיניים, כמו של הכרמית גיא הזה.