פעם, לפני כמעט עשרים שנה, הפועל ירושלים ניצחה את מכבי ת"א ב-23 הפרש ביד אליהו והמשחק ההוא גרר את המצאת הסלוגן "העשרים ושלוש לא יוצא לי מהראש". אתמול, רחוק מאוד מכאן, ביוסטון, הרוקטס ניצחו את הלייקרס כדי להמשיך את הרצף השני בטיבו בתולדות ה-NBA שעומד עכשיו על 22 ניצחונות רצופים. חשבתי על משהו בנוסח: "העשרים ושתיים מהדהד עד גבעתיים". וגבעתיים זה קרוב ללשכה הנשיאותית ברמת גן, יו נואו, אז גם כאן שומעים.

קצת לפני שהמשחק הסתיים, כשכבר היה ברור לאן המשחק הזה הולך, עלתה בי פתאום מחשבה. נזכרתי בסיפור של פטאר נאומוסקי ועודד קטש, שכל עוד שיחקו וכיכבו בקבוצות שלהם לא הצליחו להביא אותן לפיינל פור ואיך שעזבו, גם אפס פילזן וגם מכבי ת"א הצליחו לעשות את זה בלעדיהם.

במקרה של קטש, כידוע וכזכור, זה עבד גם בצד ההפוך: הוא עבר לשחק בפנתינאייקוס ואיך שעזב את מכבי ת"א הופ – זכה בגביע אירופה עם היוונים.

למה פתאום יש לי תחושה חסרת ביסוס ואולי מופרכת לגמרי, שאחד מהשניים יקרו בקרוב: או שטאו ויטוריה, הקבוצה הקודמת של לואיס סקולה, עושה משהו שעוד לא עשתה וזוכה באליפות היורוליג; או שיוסטון רוקטס, אחרי הרבה מאוד שנים, קובעים הישג גדול מאוד (חוץ מרצף הניצחונות שהוא בפני עצמו חתיכת היסטוריה ענקית מבחינת המועדון), נניח, מסיימים במקום הראשון במערב בתום העונה הסדירה.

היי, הם כבר כאלה.

הניצחון אתמול על הלייקרס העלה אותם למקום הראשון והוריד את לוס אנג'לס לשני.

מפה לשם ומשם לפה, בעודי יושב וחושב על סקולה ומקדיש לו בפעם השנייה בימים האחרונים את פינת 'רואים עולם', מתגלה פתאום קטע טרי יחסית שנכתב עליו בוושינגטון פוסט.

לשירותכם, תרגום חלקי וחופשי של הסיפור, יען כי סקולה הוא, בסופו של דבר, חלק בלתי נפרד מהכדורסל האירופי המוכר לנו עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. והרי היה עד לא מזמן דמות קבועה וחלק מהנוף שליווה את הכדורסל כאן.

בקיצור, כותב הכתב שם (מייקל לי, אם זה חשוב), שכאשר הג'נרל מנג'ר של יוסטון, דריל מורי, ישב וחשב על מועמדים לעמדת הפאוור פורוורד, הוא העריך שהסיכוי לגלגל אליו את סקולה מסן אנטוניו שהחזיקה בזכויות עליו עוד מדראפט 2002 שווה לסיכוי שהרוקטס ירוצו ל-22 ניצחונות רצופים מתישהו לאורך העונה.

הספרס בכלל התכוונו להעביר אותו בטרייד לקליבלנד, אבל אז נענו להצעה של יוסטון: ואסילי ספאנוליס, ג'קי באטלר, כסף ובחירת סיבוב שני בדראפט. היום לברון ג'יימס אומר, שסקולה היה גניבה גדולה של יוסטון. הוא יודע, הוא שיחק נגדו באליפות האמריקות בקיץ האחרון בלאס וגאס. סקולה לקח את ארגנטינה, ששיחקה בלי מאנו ג'ינובילי ובלי אנדרס נוצ'יוני, למקום השני ונבחר ל-MVP.

היום כבר נזכרים לספר על סקולה שהוא היה מלך הסלים של ארגנטינה שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה, ושנבחר פעמיים לשחקן המצטיין בליגה הספרדית. סן אנטוניו היססה לגביו כי חששה שיפריע לטים דאנקן להיות כל כך דומיננטי, וששכרה, כמו שאומרים, עלול לצאת בהפסדה.

אז היא לא לקחה אותו, והעבירה אותו הלאה כי נלחצה. זה היה אחת משתיים: או שהספרס משיגים משהו תמורתו, או שהוא עומד לחתום על חוזה ארוך טווח באירופה. נשאר בטאו, עובר למקום אחר, לא ממש משנה כרגע. סן אנטוניו החליטה שילך ליוסטון.

על סמך היכולת שלו בחודש וחצי האחרונים, יוסטון פתרה את הבעיה המתמשכת שלה בעמדת הפאוור פורוורד, אבל גם היום מורי אומר: "קשה לבקר את הספרס על המהלך שלהם, בסופו של דבר גם עכשיו הם המועמדים הרציניים להיאבק על תואר אליפות נוסף".

אחרי כל כך הרבה שנים במקום אחד, ההתחלה היתה קשה כצפוי, אבל באמצע ינואר, כשיאו מינג לא היה כשיר במאה אחוז, ריק אדלמן העלה את סקולה בחמישייה. זה נגמר בהפסד ליוטה, אבל סקולה סיים עם 18 נקודות ו-6 ריבאונדים. אחר כך הסיני חזר ואדלמן החליט להמשיך עם סקולה בחמישייה, הפעם בעמדה מספר 4 במקום צ'אק הייז. מאז יוסטון לא הפסידה.

גם לא בעשרת המשחקים שעברו מאז הפציעה שחיסלה ליאו מינג את שארית העונה. כשחקן חמישייה הוא עומד על 11.9 נקודות ו-5.9 ריבאונדים. ראפר אלסטון, שקלע 31 נקודות אתמול נגד הלייקרס, אומר עליו שיש לו אינטליגנציית משחק גבוהה, שהוא שחקן קבוצתי, אוהב לשמור, אוהב למסור.

אוהב לשמור?

נו, נגיד.

במקור, סקולה חשב בצעירותו לצאת וללמוד במכללת טמפל כמו פפה סאנצ'ס מנבחרת ארגנטינה, אבל בסופו של דבר בחר לשחק בספרד כבר מגיל 17. הוא קיווה לשחק יחד עם ג'ינובילי בסן אנטוניו, אבל בסוף הגיע דווקא ליוסטון ומשחק נגדו בדרבי של טקסס.

"זה לגמרי בסדר מצידי, אני מבין שלא היה להם מקום בשבילי", סקולה אומר על ההחלטה של סן אנטוניו להעביר אותו. הוא אפילו מודה להם: "אם לא היו מבצעים עלי טרייד, הייתי קרוב לוודאי חותם לטווח ארוך באירופה ולא מגיע לעולם ל-NBA".

יא אולוהים, קצת קשה להאמין, אבל מי יודע: איך שסקולה עזב, נבן ספאחיה יהיה אלוף אירופה?