לקח לי כמעט יום שלם להגיע לזה, אבל הנה אני פה עם ההבטחה שלי. אייטמון על אשקלון. הסיפור הוא פשוט: הקבוצה הזו הזכירה לי את הקטעים מחו"ל שאני כל כך אוהב. היו רגעים במהלך המשחק נגד הפועל ירושלים, שהיה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהנה אני צופה במשחק של איזו קאפו ד'אורלנדו מאיטליה או לה האבר מצרפת. והכל בזכות עירוני אשקלון.

כנסו איתי לאווירה, אוקיי?

קבוצה קטנה מארחת קבוצת צמרת. האורחים פותחים הפרש, אבל הקבוצה הביתית לא מוותרת. נדחפת קדימה בידי הקהל הביתי הנלהב, היא מנצלת את תחושת החירום שמרחפת בחלל האולם נוכח מצבה הקשה של הקבוצה בתחתית הטבלה.

איך אני בתור ד. דבורין?

לא רע, תודו.

אז ככה: אני יודע שלא בכל משחק אשקלון תשחק עם כל כך הרבה התלהבות כמו נגד הפועל ירושלים. אני יודע שעוד יהיו לה ירידות ויבואו ערבים שקורי קאר לא יחטיא רק חמש שלשות אלא שבע שלשות. ברור לי שכריס מאסי לא ייתן דאבל-דאבל קטלני מדי משחק ושיהיו קבוצות שיצליחו לשמור טוב יותר על סטיב ברט ג'וניור מאשר ירושלים.

אבל רבותי וגבירותי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים): ראיתי באשקלון מוטיבים של קבוצה ביתית קטנה, קבוצה מעיר שדה, פחות או יותר, שמארחת את הקבוצה הגדולה. המשחק בין אשקלון לירושלים דמה בעיניי לפרקים למין טראמו שמשחקת בבית נגד רומא או מילאנו.

והנה הטיפוסים המייצגים של הקבוצות האלה, הביתיות, הנלהבות, הנלחמות, מהערים הזנוחות שאף אחד לא ממש מתייחס אליהן ברצינות לאורך העונה:

יריב יצקן – הקלע המקומי המזדקן, שערב טוב שלו יכול לעשות את ההבדל, אבל הפעם שום דבר לא הלך לו. חזר מארצות ניכר כדי להשלים את הקריירה כאן עם החבר'ה. "פעם הוא היה צלף", לוחשים בצייעים אחרי עוד החטאה כשהוא חופשי לבד.

יובל נעימי – הצעיר המוכשר שכל הקהל מת עליו, אבל על כל הברקה הוא מסוגל גם להרביץ טעות קריטית. האוהדים בטוחים שיום אחד הוא יהיה הכי טוב בארץ בתפקיד שלו וכל הקבוצות הגדולות יתחרו על שירותיו. לפעמים זה באמת קורה. לפעמים הלך הפלא ונשאר הילד, ופתאום הוא כבר לא כל כך צעיר.

מושון יעקוסי – המוסכניק המסוקס הזה, שעבר הסבה לכדורסל בגיל מאוחר. נחשב שאקל בעיר, אין אחד שלא מכיר אותו. בדרך כלל, יש גם סיכוי סביר שהוא יוצא עם הבת של מנהל הקבוצה כבר שנתיים, אבל בוגד בה ומתחתן בסוף עם אחייניתו של האפסנאי. ז'לוב אימים, אנשים פוחדים להתקרב אליו כי כשהוא לוקח ריבאונד הוא מנפנף במרפקים ולאף אחד לא בא לקבוע תור לרופא שיניים בקרוב.

כריס מאסי – הביריון הזר, הרחב, הקצת-שמן אפילו. זה ששיחק בליגה יותר גדולה ונפלט, ולא ברור בדיוק איך הגיע לעיר הקטנה הזו, שאפילו שדה תעופה מקומי אין בה. הקהל אוהב אותו ומלווה אותו בקריאות הערצה על כל ריבאונד כוחני שהוא מוריד וכל סל שהוא קולע בצבע. ואוהד לוחש לאוהד אחר: "בואנ'ה, מדהים השמן הזה. נפל לנו פה שחקן-שחקן".

סטיב ברט ג'וניור – אליל העיר. הסקורר שאף אחד לא יכול לעצור. יתנו לו חצי מטר הוא יורה לשלוש, ישמרו עליו צמוד והוא יעבור ויחדור בחתוליות עד לסל. אמן מהקו, מדויק מכל פינה וזווית. בעיר נשבעים שלא היה שחקן כזה לפחות עשר שנים, מאז אותו גארד אמריקאי מדהים שהגיע פעם באמצע העונה ולקח את הקבוצה לפלייאוף עם ממוצע של 29.6 נקודות למשחק. עונה אחר כך הוא נתפס על סמים/שוד, בילה שלוש שנים בכלא האמריקאי, פרש והפך לאגדה. בסוף העונה ההנהלה רוצה להחתים אותו לשנתיים ומציעה לו 50 אחוז יותר מאשר בעונה שעברה, אבל אבוי: נאפולי, או כל קבוצה שמשמשת נניח סוג של בירת מחוז או חבל ארץ, מציעה פי שניים והוא עובר אליה, רק כדי להיכשל. או לסלול לעצמו את הדרך משם ל-NBA.

דרור דוידי – עוד צעיר שעולה מהספסל. בדרך כלל או שהוא יפה תואר, או אתלטי להדהים ויש לו יד מצוינת מכל טווח. לפחות עשר בנות 15 עד 18 מתחרות על ליבו, אבל הוא לא שם לב כי גם הוא, כמו הטיפוס של יעקוסי, הולך רק על הבנות של חברי ההנהלה, אלה שיש להם כסף. אין כמוהו כדי להכריע משחק והקהל חולה עליו. כשהוא לוקח שלשה כולם נעמדים על הרגליים בציפייה דרוכה. ואם הוא מחטיא - תופסים את הראש באכזבה. כמו בענף הביפ, ישמור האל הטוב.

קורי קאר – האמריקאי הזקן שהגיע במקור לקבוצה הגדולה ההיא, אבל אחרי שנתיים שחררו אותו והוא מסתובב מאז בליגה. התאהב בספרית מקומית, התחתן ואת שארית עונותיו בליגה הוא עושה בקבוצה הקטנה בה הוא ראש בכיר לשועלים נלהבים ולא זנב כבוי וחסר התרגשות לאריות משועממים. הקהל מכבד אותו, אבל ההתרגשות ממנו ומביצועיו קטנה מבעבר, מה גם שהוא בפירוש לא מה שהיה פעם אבל עדיין יכול למכור ניצוץ כזה או אחר. הוא קיים, הוא כמעט אזרח מקומי, או תיכף אזרח, והוא יהיה פה
בטוב וברע כל עוד יוצע לו חוזה לעוד עונה.

עדי אזולאי – מאמן כבר 12 שנה בליגה, ואף אחד לא זוכר מתי התחיל, איפה בדיוק עבר ולאן יגיע. יודע להתעלות במשחקי בית, הקהל מעריך אותו ומבין שהוא פחות או יותר האיש הכי מתאים למשימה. תמיד יכבד את הקהל, את בני המקום, יגלה נאמנות. בתוך תוכו ישאף לאמן את הקבוצה שהרגע ניצח ועשה לה בית ספר, אבל איכשהו זה אף פעם לא ייצא לפועל והוא יישאר המאמן הזה שמתאים לקבוצות של התחתית.

וויין וואלאס – האוהדים לא מחזיקים ממנו במיוחד, גם המאמן נותן לו לשחק רק במצבים מסוימים, במצ'-אפים מסוימים. אוהב את האוכל המקומי, התחבר דווקא למקום, לנוף, לחוף הים, למסעדות של העיר, אבל איכשהו תמיד מתנדנד ובקבוצה מצטערים, בשקט-בשקט, שלא מצאו מישהו יותר טוב ממנו בתחילת העונה. לא נורא, התרגלו אליו. יודעים שפעם בחודש הוא מתעורר ונותן משחק טוב. זה מה יש ועם זה יחיו.

HL קולמן – עם שם פרטי כזה בחיי שהוא לא מייצג עבורי שום דבר ולא מזכיר לי אף אחד. אז שיהיה ככה ואיתו נסיים.

שלומות ונצורות בשלב זה.

והיידה אשקלון, הסקאפאטי הפרטית שלי על שלה מנווליה, מעכשיו ועד סוף העונה.