ביום ראשון בערב, בשעות שמוקדשות בדרך כלל למשחקי ליגת חרטאבונה, לא היה מחזור. פסח, יו נואו. ואני יושב מרוחק מהלשכה הנשיאותית, עדיין בבית המלון שפתחנו אצל סבתא נועה בהדר יוסף-השכונה, ממתין לסיום השיפוץ אם כי רחוק מלסבול או משהו. בית מלון כמו בבית מלון.

ופתאום, מתוך האובר נוחות, נינוחות ונוחיות של החג, קפץ רעיון נאה כרפאל: ביקור באוסישקין. ממש ככה. כי זאת יש לומר, ויש לומר רק את זאת: לא הייתי באוסישקין-האולם בזמן החרבתו, ולא יצא לי לעבור שם מאז אפילו פעם אחת. לא הייתי איתו ברגעיו הקשים, וגם לא אחרי מותו.

מוזר. כל כך הרבה פעמים יצא לי להיות באוסישקין לאורך השנים, ואפילו פעם אחת לא הגעתי לאזור כדי לעמוד דקת דומייה, להרכין ראש ולנשום את אוויר המקום. לא נאה, לא יאה וככה לא מתנהגים כלפי מקום אהוב.

יום ראשון בערב הרגיש כמו זמן טוב, מה גם שבית המלון של סבתא נועה לא רחוק יחסית מהמקום בו עמד שנים רבות האולם האגדי בו שיחקו גדולי אומה ושועי עולם וחילצו ממני כמה מהטובים ביותר שבכתביי השונים.

הרעיון עצמו ריגש וסחף. ומתוך ההיסחפות הצלחתי לגרור איתי גם את האבא ואת הבן (תומרינגו סטאר עדיין רך מכדי להתמודד עם עוצמות ונוסטלגיות). יצא מזה שנציגי שלושה דורות ממשפחת סלע הגיעו לפקוד את אוסישקין-האולם, הרבה אחרי שאחרון האוהדים כבר נטש וקיפל את הדגל.

אודה ולא אבוש, ואף אבוש ואודה, שנפעם עמדתי באותו ערב על פיסת הדשא שבמקומה עמד פעם אוסישקין-האולם. הבטתי ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה, מבטים איטיים ומודגשים, ועשיתי בדיוק, אני מניח, מה שכל אוהד כדורסל ותיק עושה כשהוא מזדמן למקום.

במלים אחרות, התחלתי לנסות ולהעריך איפה בדיוק היה הסל המערבי ואיפה המזרחי, איפה היתה הכניסה לאולם ואיפה חדרי ההלבשה, איפה הקופות, ואיפה המעקים והמעברים הצרים שבכניסה לאולם, ואיפה המזנון ששדד מאיתנו המון כסף על לחמניה עם נקניקיה וחרדל, איפה היציע הצפוני ואיפה הדרומי. ובעיקר, מאיזו נקודה בדיוק עלה השריף המיתולוגי עטור הצלקת, דייויד ת'רדקיל, לשלשות הידועות שלו מזווית של 45 מעלות, כשראשו נוגע בתקרת האולם.

ורחוק מאוד מזה הפלגתי, גם אל הימים שלא הייתי עד להם. ימי צבי לובצקי ועמי שלף ז"ל, וחיים חזן ז"ל, ויהושע רוזין ז"ל ועוד כהנה וכהנה סדרה ארוכה של אנשים חשובים מאוד, כאלה שאיתנו כאלה שכבר לא, שאכלסו דרך קבע ברוב הדר ופאר את האולם הזה.

היה מרגש. היה נוגע ללב, גם אם בילינו שם בסך הכל רבע שעה, אולי קצת יותר. פחות ממחצית אחת.

ממול זרם לאיטו הירקון, אנשים צעדו להם בנחת לעת ערב, האורות נצצו מרחוק וחזונו של ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, התגשם. רצף ארוך של שבילים, גנים, מגרשי טניס וכדורסל ואיזור לשייטים וחותרים עומדים שם והלב מתרחב, למען האמת. נראה טוב כל הירוק הזה בתוך העיר הצפופה, כולל הרחבת המדרכות וההשלמה הירוקה, הצנועה והמסודרת, והתאורה באזור, במקום בו התהלכו פעם בארי ליבוביץ', שמעל'ה אמסלם ועמוס פרישמן.

"דייויד ת'רדקיל שיחק כאן", נאמתי בפני איתי סלע הפלאי, שהגיב: "דייויד מה?".

זה היה רגע קשה, יש להודות, בו הבנתי שהחיים חולפים מהר וצריך להזדרז ולספר ולהעביר לדור הבא את נפלאות העבר. זה היה פחות או יותר הזמן בו איתי נזכר שהיה פעם איזה רוברטס אחד בהפועל ת"א, והתקשה לעמוד על שמו הפרטי.

"ג'רון", אמרתי לו, "אבל הוא כבר שיחק עם הפועל ת"א בעונה שהם אירחו בנוקיה ולא באוסישקין. מאיפה אתה זוכר שהוא שיחק בהפועל ת"א?", שאלתי.

"מהיומן שלך", הוא ענה.

נאה כרפאל, חשבתי לעצמי. יש תמורה בעד ההשקעה והיומנים עושים את שלהם בין אנשי הדור החדש.

הרמתי כמה מבטים לשמיים, השפלתי מבטים לקרקע. נשמתי עמוקות. כאן, ממש כאן, היו דרבים ענקיים ומכבי ת"א חטפה 25 הפרש מארז אדלשטיין וליאור ליובין ודרור חג'ג' ואותו וירג'יניוס פראשקביצ'וס זנוח ונשכח. כאן, כאן ממש הילך מייק גיבסון, זינק הפנתר הוורוד, התגלגל פרוויס שורט.

כאן, ממש כאן, היתל ננאד מרקוביץ' והתעלה חיימון זלוטיקמן המצונן-תמידית. כאן, ממש כאן, חתך את האוויר מוישל'ה ויינקרנץ עם איזה פסססססס מקפיא-דם לעבר שחקן סורר או רועש במהלך אימון.

ולארגי. ולינטון. והנדרסון. והמילטון. ודניס וויליאמס, החתול המקורי. שועי עולם שכמותם. ועוד, ועוד, עד בלי די ועד אין קץ.

רגעים מלאי עוצמה היו אלה. הרגשתי קצת כמו אורח באתר תיירותי ידוע, כמו מקום קדוש שעולים אליו לרגל. התחושה היתה שזכיתי. זכיתי במשהו. בלהיות שם, בלראות שם משחקים. בלהיות חלק כזה או אחר מהמשחק. מהמקום. מהאירוע. מההסטוריה.

ואז לאיתי נעשה קר והוא רצה לחזור למכונית. מבט אחרון מסביב, קולות מהדהדים אחרונים. פלאש-בק אחרון. צמרמורת קלה.

שלומות ונצורות, אוסישקין. השלמתי את החוב המוסרי.