אז מה, התעדן או לא?

לדעתי, חלקית.

עדיין זכורה תקרית העבירה הטכנית שהודבקה למאמננו הלאומי במהלך המשחק נגד סיינה. זה היה במחצית הראשונה, כשקבוצתו האהודה פיגרה בהפרש גדול אחר הקבוצה של הפסנתרן סימונה פיאניג'אני. לא זוכר על מה ולמה קיבל מאמננו את הטכנית, אבל תנועותיו היו ברורות, חדות וגסות כרגיל.

Shame, הוא נבח לעבר השופט, חזר על כך שלוש פעמים וגם קינח:

shame on you

הוא טען בתוקף ובמרירות.

ואני אומר לכם, שזה לא צביקה של שרף של פעם. פעם הוא היה מוסיף מספר רקיעות כל כך חזקות, שהיו מעלות את הפרקט באש.

לכן הוא התעדן.

אז למה רק חלקית? כי הוא לא התנהג כמו שאדם בתפקידו אמור להתנהג, בראיון שאחרי המשחק עם בקי גריפין (זאת שמתקשה להתאפק ומפספסת תמיד בשנייה אחת לפני שהמצלמה זזה ממנה, ומציגה גילויי חיבה יתרה למרואיינים שלה כשהאחרון שבהם הוא חיוך מבויש וליטוף שובבי בשערו של יותם הלפרין).

נסער ושוקק כהרגלו, מאמננו חיפש איפה הבורות והחורים והמכשולים ששמים בפניו העיתונאים, למרות שהפעם היתה זו רק בקי-בקי לבדה ("כן, יורם-יורם, אז אסטבן-אסטבן עשה ככה-ככה").

בחורה טובת עיניים, מדוע מתנפל עליה מאמננו הלאומי ומציג שוב את תחושותיו, לפיהן אין ולא היה מעולם אדם רדוף ממנו בידי כוחות הרשע על פני כדור הארץ כולו?

מה עשתה לו רע, מה? ומה יהיה הסוף עם הקטע הזה של אתם ואתם ואתם, וכולם מנסים להפיל אותי ואף אחד לא יכול?

ולכן אני אומר: התעדן חלקית.

מאמננו הלאומי לא יכול להתעדן באופן מלא אף פעם. 2008 היא אמנם גרסה מעודנת שלו יחסית, אבל תראו את מסינה ואת הקלאסה. מדבר אחרי משחק בכבוד, בשקט, באיפוק הראוי. אולי כי אף אחד לא רודף אותו או אחריו בלילות. לא עיתונאים ולא סיוטים.

תכל'ס, כמו שכתב כאן פעם צור לביא וזה באמת המקום לפרגן לו קרדיט בעניין, מאמננו הלאומי כמעט מאוהב
בעמדת האנדרדוג. במצב כזה הוא מחלץ מעצמו תעצומות נפש בלתי רגילות. הוא, הוא הדוד האמיתי שנלחם בגוליית. רק שמשום מה הוא רושף וקוצף כל הזמן. דוד, ככל שידוע לי, לא רשף ולא קצף. הוא בא ועשה את העבודה, גם מבלי להגיד בכל ראיון "אתם תמשיכו עם השטויות והקלישאות שלכם ואנחנו נעשה את העבודה". כנראה שהאיש לא יכול בלי זה.

עשה, עשה את העבודה, מאמננו. עשה אותה.

עשית עונה אירופית גדולה, מאמננו. באמת ובתמים מכל הלב.

כל שנבקש הוא שתרביץ פה גם קצת קלאס, מה יש?

אגב, לסיום ההתעסקות במאמננו, אם יש רגע אחד שאזכור מהמשחק הזה הוא מראהו של הלאומי שנייה אחרי שטרנס מוריס הרביץ אלי-הופ נאה כרפאל ממסירה של ביינום לקראת הסיום. מאמננו כל כך לא ידע את נפשו, כל כך היה המום ונסער, שהפנה את צדודיתו למגרש ונע אנה ואנה כאובד דרך, כיווץ פיו כאילו רצה לפלוט יאאאאאא אולוהיייייים וברגע האחרון עצר בו והפריח מין תנועה משונה כלפי מעלה. כאילו רצה להרים את האולם, לסמן להר הגעש להתפוצץ, כאילו הבין שזוהי החותמת הרשמית לניצחון.

מצד שני, היה משהו עדין יחסית ושובה לב בתנועה הזו. כאילו הפריח יונים לחלל האוויר, מאמננו, ויחד איתן שחרר את כל הלחצים שהצטברו בחזהו. רגע מפעים זה היה. כה אנושי, אמיתי ותמים היה הרגע הזה, ואיתו גם מאמננו הלאומי, עד שקשה להבין מדוע הוא לובש שוב את בגדי הקרב שלו עשר דקות אחרי ההישג המצוין, ואינו יכול לשמור על התכונה המקסימה הזו גם מחוץ לרגעי קסם מסוג זה.

אינו יכול אחרת, כאמור. זה סוד כוחו האמיתי. 'אני נגד שאר העולם'. אוקיי, בעצם צריך לנסח את זה אחרת: 'אני ומוני פנאן נגד שאר העולם'. מבט על ארבע הקבוצות בפיינל פור מסביר באופן הכי ברור בעולם, שאין טיפוסים כמו מוני פנאן ושמעל'ה מזרחי בכדורסל האירופי, או לפחות בנציגות הבכירה שלו נכון להיום.

הפנאנים המקבילים, עד כמה שאפשר לקרוא להם ככה, בכלל לא קיימים בסביבות המאמן והשחקנים. הם יושבים על הספסל וזהו. הפנאן המקורי שולח נשיקה לכל אחד משחקניו לפני העלייה למגרש (וליותם הלפרין שתיים, יען כי האיש צריך חום ואהבה). הוא מחבק את כולם, הוא על גג העולם, הוא בטירוף חושים תמידי.

שמעל'ה עומד משחק שלם, כנראה מאז אובחן אצלו חשש לבצקת מתקדמת ברגליים אחרי שנים רבות מאוד של ישיבה ממושכת על הכסא בצמוד לספסל. באמת, לאן נעלם הכסא המיתולוגי ואיך זה שאיש עוד לא חיבר תחקיר סביב העניין?

את הישיבה על הכסא הוא החליף בשנים האחרונות בעמידה מאחורי הספסל, תוך שהוא מגלגל בידיו מין חתיכת מחרוזת או מתכת כאחד מאותם יוצאי עיראק הזקנים המבלים את אחר הצהריים בגלגול מחרוזות ובמשחקי שש-בש. עומד שמעל'ה עם השרשרת שלו, מצמיד אותה לפיו, לוחש לה לחישות וגם מנשק אותה.

אני כמעט מוכן להישבע, שבזמן שאלכס גארסיה העקום-מכל (למעט אולי אדריאן פלדג'ר) הלך לזרוק עונשין פעם אחר פעם, שמע'לה שלח נשיקות זריזות ומהירות לחפץ המתכתי שבידיו. לדעתי, הבמאים של הסרט על עודד קטש פספסו בענק את הסיפור. "שמעל'ה מזרחי והקמע – באמת ומקרוב", זה הסרט שהיינו רוצים לראות כאן. חבל שאנשים, ואפילו הם במאים נאורים ויודעים את העבודה, לא מזהים את הסיפור האמיתי.

מעמדת המוצא הזו על המגרש שמעל'ה מזנק לפה ולשם, מעיר את תשומת לבו של המאמן למצב העבירות או הזמן שעל שעון 24 השניות. מקביליו? פניהם אטומים, בידם אין שום קמע והם יושבים בשקט במקומם רחוק מהמאמן. אין כמו שמעל'ה וזו עובדה. לדעתי, אגב, ופתאום אני נזכר בזה, הכסא נעלם אחרי שרענן כץ הצטרף לקבוצה. פשוט נעשה שם צפוף מדי. מצד שני, אולי תיאוריית הבצקת נכונה יותר. לא יודע.

ומסינה? קטן עליו, או שהוא מודאג. אחרי הניצחון הלא קל על טאו ויטוריה לא עלה על פניו אפילו חלקיק חיוך. האיש עומד על 0-7 בחצאי גמר בפיינל פור, שיא יורוליג של כל הזמנים. יכול להיות שכלום לא מזיז לו? יכול להיות שהוא משחק איזה משחק? הכל יכול להיות, אבל יש לי תחושה שהוא מודאג.

גם הוא יודע, שהמאזנים האלה (0-4 נגד מאמננו, 0-6 בחצאי הגמר לפני הניצחון על טאו), סופם להיקטע מתישהו. שוב דבר לא נשאר על האפס תמיד. הקאמבק של מכבי ת"א מפיגור 18 הפרש מטריד אותו. כשהוא ניגש לספאחיה ללחוץ לו את היד כמקובל, הוא חלף על פניו בתוך חצי שנייה. לחץ והמשיך הלאה. לא חיבוק, לא דיבור, לא סמול טוק, לא ברכת הדרך. כלום. עובר הלאה למשימה הבאה. משחק נגד מכבי ת"א ו-5000 אוהדים. עד ראשון בלילה זה יהיה 6000.

וגם הוא יודע שצסק"א לא מאוד מרשימה, ושפתאום יש לו עוד אנשים לטפל בהם. גארסיה, אפילו אליהו שבא משום מקום.

עוד נדבר על זה ודאי.

איך זה ייגמר ומה בדיוק יהיה? אין לי מושג כרגע, אם כי שוטה הנבואה לוחש לי שצסק"א תנצח ב-4 הפרש.

דבר אחד אני יודע: אם נחיה עד ראשון בלילה, נזכה לראות איך כל זה ייגמר.