הסיפור התחיל ב-19.30 בערב. שעה אינטנסיבית מאוד. ארוחת ערב, מקלחת, קצת טלוויזיה, התארגנות לשינה. פתאום איתי סלע הפלאי, ילד מחונך, ששעת כיבוי האורות שלו נעה בין 20.00 ל-21.00 (על פי הסדר וסיכום מראש), מגיע עם בקשה. הוא רוצה לראות את גמר גביע אירופה.

הוא בא אלי, כמובן, כי אני איש רך וטוב לבב, כידוע. רעיית הנשיא, גם הוא יודע, עלולה לסרב לו ולחתוך עניין באופן חד.

אחרי ויכוח קל, זה עבד. הוא ידע למי לפנות. זה קורה רק פעם בשנה, הוא אמר לי. ואני כמעט נאנחתי סטייל 'כן, פעם בשנה יותר מדי', אבל הבטתי בו וראיתי את עצמי אי-אז ב-1977, בן 9, בדיוק כמוהו, יושב לראות את מכבי ת"א מנצחת את מובילג'ירג'י וארזה 77-78. איך אפשר לומר לא לילד כזה?

מפה לשם, עם חיוך ניצחון, הוא התיישב על הכורסה לראות את הפרי-גיים. ראינו קצת את רו"ח ד. שמיר מחייך חיוכים נדירים, ראינו את אביב 'נדמה לי' לביא, את אפי בירנבוים שכשהוא מתלהט באולפן אין מי שיעצור אותו. וגם את מופע האימים של מאיה רונן מוכת התזזית מרגע שהגיע האוטובוס של מכבי ת"א לאולם (ראו בשורה הרצה למעלה).

מפה לשם, פתאום הוא קם רגע, איתי, וחוזר עם הצעיף הצהוב-כחול שלו מונח על הצוואר. צעיף שקנה לו פעם חבר, שלקח את הילדים למשחק ליגה בנוקיה-ההיכל. איזה חיוך גאה ומבויש עלה לו על השפתיים.

אני, כידוע, כופר גדול. לגמרי לא משנה לי מי תנצח, אלא אם כן מכבי ת"א תשחק נגד חמאס או סוריה ואז זה כבר סיפור אחר. אבל הפעם, בחיי, רציתי שמכבי תנצח רק בשבילו. ילד חמוד ומתוק עם צעיף מול הטלוויזיה.

הילד הזה, אגב, התפעל בעיקר מאחת הכניסות של ביינום שסיים אותה ביד שמאל ("אבא, גם אני מתאמן על זה הרבה עכשיו"), ושאל למה מאמננו הלאומי לא עוצר את הנפילה ברבע השלישי בפסק זמן.

'שאלה טובה, בני', רציתי לומר לו, אבל התאפקתי. בטח הייתי מרגיש נורא זקן ומבוגר אם הייתי משתמש במלים האלה. מפה לשם, סתם אמרתי לו שהוא צודק ושצביקה שרף קצת פספס בעיתוי.

לנגדון בעוד צ'אקה. "אם תהיה צלף כמוהו", אני אומר לו, "תהיה מסודר לכל הקריירה שלך". הוא מחייך. בפעם האחרונה שעשינו את האחד על אחד שלנו, הוא היה ממש טוב. שיפר את הידית, נכנס משמאל. "הנה, תראה איך הוא קולע בקלות מהעונשין וכמה זה חשוב להגיע אל הקו ולאסוף נקודות קלות", אני אומר לו, ודווקא אז לנגדון מחטיא את הזריקה היחידה שלו מהקו. פיייי קיבינימט. איך אמור להצטייר אבא שלא אומר אמת בפני הבן הבכור שלו? מנוול הלנגדון הזה, לא מתחשב.

ב-16 הפרש לצסק"א, שהביסה את מכבי ת"א, הביסה העייפות את איתי. הוא נרדם על הספה. הערתי אותו ושלחתי אותו לישון. הוא ניסה להתמרד, אבל נכנע. הסברתי לו שאין סיכוי שמכבי תחזור מפיגור כזה בשש הדקות שנותרו לסיום. ניסים לא חוזרים פעמיים תוך יומיים, וגם אלכס גארסיה ודריק שארפ מסוגלים, כנראה, לשיאי עונה רק פעם אחת בפרק זמן כזה.

וחוץ מזה, הנה מאמן שיודע שאסור לתת לשארפ ולבלות'נטל מבטים חופשיים, גם אם באטיסטה יקלע כמה נקודות מעבר לממוצע שלו. אני לא בטוח שאיתי הספיק לשמוע את ההסבר. לדעתי, הוא כבר היה עמוק בתוך סחרור החושים שהוביל לשינה.

שארפ 0, גארסיה 2, וויצ'יץ' 2, קאמינגס 0, בלות'נטל 5, הלפרין בגארבג'. מתסכל. טוב שהילד היה אפוף יחסית בגלל השעה המאוחרת. אחרי משחק כזה, כל מי שמרגיש לא כל כך טוב עם עצמו לאורך חלקים נרחבים בעונה, מרגיש עוד יותר רע. אני מביט בשארפ. הצעיר הנצחי הזה בטח מרגיש זקן לאללה בבת אחת. מביט גם בוויצ'יץ'. יונתן רגב מערוץ 10 שואל אותו אם זה היה המשחק האחרון שלו עם מכבי ת"א ביורוליג. הוא אומר שהוא לא יודע. אההה, לא מאמין לו. בטח שהוא יודע.

על המגרש, בזמן שנותר, מעניין לראות איך סמודיש ושישקאוסקאס צוברים נקודות במשחק אישי די חלש. הפער גדל כשביינום שוכח שצריך לשחק גם התקפות רגילות ולא רק מבצעי אחד על אחד. פתאום השלשות עפות בזו אחר זו בלי שום יד מכוונת.

גם הלפרין עסוק בלהסוות את הפיינל פור החלש שלו בתיקוני סטטיסטיקה מהקו.

מאמננו עסוק עם השופטים לאורך כל המחצית השנייה. במחאות, בתנועות ידיים, בהיעלבות. נכון שהם לא נותנים לשחק, נכון שהם מפריעים ומקפידים יותר מדי ולא נותנים לשמור. היו כמה מהלכים שלפחות על פי הצילומים נראו נקיים לגמרי מצד ההגנה של מכבי ת"א והשופטים שרקו. אבל מי שמתעסק עם שופטים רק מנציח את הבעיה, ולא שקוע מספיק במציאת בפתרונות אמיתיים. כך או אחרת, אחרת או כך, צסק"א יותר טובה. נקודה. למה לבלבל את המוח יותר מדי.

איתי, בכל אופן, ששמע לרוסים יש הרבה כסף, אמר שהוא חושב שהשופטים קיבלו שוחד.

לא יודע אם בגיל 9 ידעתי בכלל מה זה שוחד.

נגמר. 14 לרוסים. הווווו, קצת שקט. עוד יום-יומיים, סיכומים, טורים, כתבות אחרונות וקצת שקט. לפחות עד שקטש השקט יגיע לנוקיה-היכל ביום חמישי ויעשה רעש. כל הברנז'ה תעסוק בשאלה אם בכל זאת תהיה לחיצת יד בינו לבין מאמננו, או שהסיפור ביניהם גמור סופית וחד משמעית.

חוזרים לשגרה. זה אומר הגהות אחרונות ונמרצות הבוקר על יומן הכדורסל החדש, שהולך ממש עוד מעט לדפוס.

שגרה זה טוב.