אפילו קמפיינים כמו שצריך אי אפשר לנהל פה. היו לנו עד עכשיו כמה חביבים. הקמפיין להחזרתו של סטנלי שן זהב ברנדי לעונה נוספת בישראל, שלא כל כך המריא, אם כי טרם נאמרה בו המלה האחרונה; הקמפיין לזכייה נוספת של רוז'ה-שלנו באליפות רביעית בווימבלדון שהוכתר בהצלחה רבה וסומן עליו וי נאה למראה בסיומו; הקמפיין להבאתו של אנטוני קוקוץ', שגרם לקריאה לפיטוריו של נבן ספאחיה מאימון מכבי ת"א בשל מחדליו בפרשה; וקמפיין הקידום לקראת הופעתה המלבבת, יש להניח, של דפש מוד בתל-אביב.

אז זהו, שאין הופעה.

אין, ימות העולם.

לא באים החבר'ה ליצים. פוחדים, נו, כמו כולם. כמו לייני סלווין, כמו טייר בראון (שעד שלא התנוסס שמו כחתום בקבוצה אחרת אני עדיין מאמין שיתחום במכבי ת"א בסופו של דבר), כמו זוראן פלאניניץ' וכמו עוד הרבה שחקנים, ששמותיהם לא הבשילו לכדי פרסום בתקשורת.

ולפיכך, אין גם 'שיר אחד ביום'. אחרי שני שירים באמת טובים, מצוינים וכאלה שיודעים לעשות את העבודה, אין אלא לקטוע באיבו את קמפיין שירי הקידום להופעתם כאן של דייב גהאן, מרטין גור ואלן וויילדר ומי זה שם הרביעי, אם יש (לא, כי פעם היו כל מיני 'רביעי', אבל בשנים האחרונות הם שלושה שם, בעסק).

ובמקום זה, אין אלא למלמל נואשות-משהו את מלות השיר הנודע, הפופולארי, המוכר כל כך באולמות ובאיצטדיונים ובעיקר במקומותינו. וזה הולך ככה:

מלחמה, מלחמה, מלחמה

מלחמה, מלחמה, מלחמה

מלחמה, מלחמה, מלחמה,

מלחמה, מ-ל-ח-מ-ה!

וזהו.