אין לי כל כך מצב רוח לשבת עומק ולנצח בפעם המאה את מכבי ת"א של העונה, מה גם שזה נעשה כל כך הרבה פעמים. יצא האוויר, יצא.

שיפסידו פה, שיפסידו שם. אני כבר לגמרי לא מופתע, לא מתלהב, לא נדרך. רואה מול העיניים קבוצה בינונית, שכל משחק טוב שלה מפתיע אותי ולא להיפך.

הופתעתי מהיכולת של מכבי ת"א נגד אפס פילזן באיסטנבול, מהמחצית השנייה וההארכה נגד ריאל מדריד בספרד, מהמחצית השנייה נגד אולימפיאקוס ביוון, ומהמחצית השנייה נגד סיינה בפיינל פור. בסך הכל זה יוצא פחות משלושה משחקים בעונה שלמה. בהנחה ששכחתי עוד קצת בדרך, אני אתן להם קרדיט ואגיד שהיו להם חמישה משחקים מצוינים העונה.

נו, אז מה? חמישה מתוך כמה-זה-יוצא, הם סיבה לחשוב שמכבי של העונה היא קבוצה טובה מאוד שצריך להזדעק מכל הפסד שלה?

לא, לא בעיניי. אבל העם דורש, ומקומות העבודה גם. פייייייי.

כנראה שלפני הכל, רוב השחקנים במכבי ת"א של העונה לא משדרים על גל אחד עם המאמן וההנהלה שלהם בכל מה שקשור ל-DNA של המועדון הזה. לא קולטים מה המשמעות של זכייה בתארים מבחינת צביקה שרף ושמעון מזרחי. כנראה שלא כל אחד יכול לקלוט את האובססיה, התחרותיות, החובה וההכרח, לזכות בתארים כשזה נוגע למכבי ת"א.

וגם אם הם מבינים, אולי הם פשוט לא כל כך יודעים איך לתרגם את זה למעשים.

אומרים על וויל ביינום שהוא ווינר גדול, למשל. יכול להיות, אני לא פוסל או שולל או מכחיש. שנאמר: לא נכחיש זאת. אבל העליות והירידות ביכולת, ובעיקר בכל מה שקשור לאש בעיניים שבאה והולכת, הן קצת לא מובנות. אם הוא כזה ווינר כמו שאומרים עליו, איך זה שישנם משחקים שלמים שהוא לא מתייצב אליהם ברוחו אלא בגופו בלבד?

או יותם הלפרין. מה, כאילו, מה? איזה הסבר יש למשחקים שלמים שבהם הוא לא מבין, שעדיף שהוא זה שיקח כדורים ויקבל החלטות מאשר ביינום או קאמינגס? כמה עוד משחקים צריכים לעבור, כדי שהוא יפנים את העניין ויבצע?

נהניתי לראות את קבוצתי האהודה השנה, עירוני אשקלון, עליה הצהרתי במכס כאן בכדורסלע-האתר איפשהו מרגע שהצטרף אליה סטיב ברט ג'וניור. לא פשוט לאהוב גאנרים כאלה. הגבול בין שכונתיות לגאוניות יכול להיות דק לפעמים כשמדובר בשחקנים כאלה. אבל כמה שמח וגאה הוא סטיב ברט ג'וניור באשקלון, וכמה עצוב וקפוא הוא וויל ביינום, תאומו העקרוני, במכבי ת"א.

אני מציע הפרדת כוחות: ביינום הוא אמנם שחקן מוכשר מאוד, שגם הוכיח את עצמו באירופה בלא מעט משחקים, אבל הסוג הזה של שחקן לא מתאים למכבי ת"א וגם זה הוכח לא פחות. יכול להיות שבמקומות אחרים פחות ידאגו לעסות לו את בלוטת השייכות כמו שקורה במכבי ת"א, אבל הוא יוכל לשחק את הכדורסל שלו: 30 דקות לערב באופן קבוע, 20 נקודות באופן קבוע, 15 זריקות כמו כלום, 5 איבודים מבלי שיהרגו אותך, פה ושם ניצחונות, ופה ושם הפסדים. וזהו זה.

לא שהוא האשם הבלעדי בכל ההפסדים האלה, אבל אי-אפשר לשחק כל כך הרבה זמן יחד ולא תמיד לדעת מה עושים ולאן הולכים. אז או שמחליפים מאמן ואת זה כבר עשו (ויעשו גם שוב, כנראה), או שמחליפים שחקנים. במצב שנוצר, מה שיקרה הוא גם וגם.

עדי אזולאי דיבר בסוף המשחק על הבורות הגדולים שהקבוצה שלו יוצאת מהם פעם אחר פעם, בסוג של גאווה. ואם לא היה שם גאווה, בדיבור הזה, היתה שם תחושה של הישג. אוקיי, זה באמת הישג עבור קבוצה כזו להיקלע לפיגורים גדולים ולנצח בסופו של דבר ולא משנה מי היריבה, אבל אולי יש בזה עוד משהו.

לא ראיתי מספיק משחקים של אשקלון כדי לנחש, ובכל זאת אזרוק כאן איזו הערכה: האופי של השחקנים המובילים שלהם, בארט ג'וניור, נעימי וגם קורי קאר, מוביל אותם להתבלט כשהמשחק לא מאורגן. במשחק עומד ומסודר אין להם הרבה צ'אנס.

כשמתחיל משחק אי-סדר ופעולות אישיות עולות בדרך כלל ביצירת פיגור מהיר. באופן אירוני, לפחות עבור אשקלון הדרך לסדר את העניינים האלה הם להדגיש עוד יותר את המשחק המהיר והפרוע שבו השחקנים שלה מצטיינים. לפעמים נראה מהצד, כאילו הם מחכים לפיגור דו-ספרתי כדי שעדי אזולאי ייתן את ברכת הדרך ויאמר משהו בנוסח: 'טוב, בסדר, אני יורד מכם לכמה דקות, תרוצו, תשתוללו, תפציצו, לכו לריבאונד התקפה, ובואו ניפגש בסוף הרבע לתכנן איך מכאן והלאה גם עולים ליתרון, ולא רק דואגים לסגור פער'.

ועוד מלה אחת על מושון יעקוסי. מעבר לזה שהוא הדגיש עוד יותר את בעיית ריבאונד ההגנה במכבי ת"א (מלבד טרנס מוריס אין ברמת העיקרון אף אחד שאפשר לסמוך עליו בעניין הזה, ולפעמים גם מוריס אחד הוא מעט מדי), חשבתי על עוד משהו.

כמה מכם רצו אי-פעם להיות כמו מושון יעקוסי? גנגסטר מגולח ראש ושרירי זה התגלה כאיש נעים הליכות, רגליו על הקרקע ועל הקרקע רגליו. כשאנחנו רואים משחק כדורסל, או בנינו, או מי שיהיו בני בנינו כי העסק הזה אף פעם לא משתנה, יו נואו, אנחנו רוצים להיות קלעים וחודרים כמו בארט ג'וניור או מרחפים כמו ביינום. כמה מאיתנו באמת רצו פעם להיות שחקן פנים זניח יחסית שאף אחד לא באמת מתרשם ממנו, שנאבק על עמדה, שדוחף מרפקים, שהולך לריבאונד ועוד ריבאונד ושלא מתגלח לעיתים קרובות?

ההשערה שלי: מעט. מעט מאוד אפילו.

ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהגיע הזמן להתנצל בפני כל היעקוסים למיניהם ודומיו. קבלו התנצלות זו מעומק הלב, על שרוב הזמן אנחנו מתעלמים מכם.

ועכשיו, אחרי שהתנצלתי בפני יעקוסי, שיככב גם באייטמון הקרוב של 'חביב נולד': היידה, לכתוב, לכתוב, כי לוחשים לי שהעם מצפה וממתין.