הייתי בפאריז וגם ברומא. היכן עוד? אמסטרדם, לונדון, ניו-יורק וסן-פרנסיסקו. אוקיי, גם בלאס-וגאס, אבל מה שהיה שם נשאר שם (בעיקר הכסף שלי, 20 מהטובים שבדולריי). אבל זו לא הנקודה.

בשבוע שעבר טסתי עם חברתי הנפלאה לברצלונה העיר, לחופשה בת 5 ימים. קודם כל וידוי מהיר: כן, הלכנו למשחק בענף הביפ והיה כיף (אבוי ואוי, מקלדתי הבוגדנית). איזה בוז דפקו שם האוהדים המקומיים לחלוץ הביפ הקמרוני ולקשר הביפ הפורטוגלי כל אימת שהם נגעו בכדור, אל תשאלו. הוציאו גם מטפחות לבנות ונופפו בהם. לא מרוצים שם מהקבוצה שלהם. אולי שיעברו לכדורסל? בעצם שיעזבו. אנחנו לא צריכים אותם. שימשיכו להסתפק במשחק המשמים הזה, ההוא שחברתי פיהקה ממנו בלי הרף עד שהתחפפנו ממנו כבר בדקה ה-62. וזה אחרי ששילמנו 45 יורו לכרטיס אותו קנינו מספסר חשוד בשם ברונו, שהכניס אותנו לאצטדיון בדרך לא-דרך. אבל העיקר החוויה.

כולה מטר וחצי מהקמפ נואו המפואר שוכן לו הפאלאו בלאגרנה, שאין מה לעשות, מפואר הוא קצת פחות. הפאלאו נחבא אל הכלים שם, במתחם הקמפ-נואו, שהוא זה שתופס את כל הצומי של עוברי האורח והתיירים מפוצצי הכיסים, הנוהרים פנימה והחוצה וקונים בטירוף חולצות כדורגל במחירים מופקעים בחנות הרשמית של ברצלונה. ומה אם הדיוט אידיוט מישראל חפץ בגופייה של יאקה לאקוביץ'? ובכן, עדיף לו להשיג עבודה זמנית במכבסה המקומית ולקוות שהוא יגיע להוריד ממנה את הכתמים שהותירה עליהן סדרת ההצלבה מול מכבי, כי זו הדרך היחידה להתקרב לכזו.

באחד הימים עשינו טיול מאורגן מחוץ לברצלונה. רבע שעה נסיעה באוטובוס סיפקה לי את המראה המרנין של אולמה הביתי של חובנטוד בדאלונה. יש לציין כי מבנה הבטון הזה הזכיר לי במבט חטוף את יד-אליהו. לא, לא את היכל נוקיה: את יד-אליהו הישן, הכעור והאפור. גוש בטון ענק ויצוק באמצע תל-אביב, הרבה לפני ששורדים בשקל התארחו בו. התרגשתי, בהחלט. הנה אני מרחק זגוגית אחת ועוד איזה 10 מטר בקו אווירי מהמקום בו מלהטטים בכיף ובחדווה שני הנסיכים הספרדיים, ריקי רוביו ורודי פרננדז. אגדיים הם.

אחר-כך, במלון, נתקלתי בשידור ישיר של ערב בחירת מצטייני הליגה הספרדית. אחרי דברי הקדמה מהממים (שהיו בספרדית כמובן, ונשמעו כמו בליל הברות עליז במיוחד), הגיע קליפ מרשים שכלל 3 דקות של הנאה צרופה: ביצועים של סן-אפיפניו, ארווידאס סאבוניס, האחים ג'ופרסה ודראז'ן פטרוביץ' עיטרו את המסך ועשו נעים לרשתית. אחר-כך הזמינו את האבנר קופל המקומי כדי שייתן את פרס מאמן השנה לחואן פלאזה הלוזר. כמובן שאז עוד לא ידעו שהמזוקן חם-המזג יעוף כמו טיל ברבע הגמר, אבל לא נזקוף זאת לחובתם. סך-הכול הרימו שם הפקה מרשימה.

כמה דקות אחר-כך עלו לבמה חמשת המצטיינים של העונה: ריקי רוביו, רודי פרננדז (שנראה רציני להחריד ורק כשתפס מקום מושבו לצד הילד שאיתו בקבוצה השתחרר קלות והרביץ חיוך וקריצה), פליפה רייס האימתני ומארק גאסול הבהמה המשאתית. ומי עוד היה שם? וואלה שכחתי. אולי הוארטאס? יש דבר כזה?

טקס בחירת ה-MVP היה ביזארי משהו. על חמשת מסכי ענק ריצדו תמונותיהם של חמשת התותחים כשכול כמה שניות המסך של אחד מהם הושחר עד שנותרה רק תמונתו של ה-MVP. פליפה רייס נראה המום משהו כשמסכו הושחר, ונדמה לי שקלטתי את שפתיו מסננות משהו דמוי "פוטה". אבל היי, אולי זה רק אני וראשי החולני שוחר הקללות בספרדית, החביבות עליי מכול קללות תבל.

בסופו של דבר נותרו רק פרננדז וגאסול הממותה. אחרי דקה שלמה (אני לא מגזים) של ריצוד ושלל קלוז-אפים על פרצופיהם המתוחים (איזה מתוחים? פרננדז נראה משועמם ביותר וניכר כי ייחל להוריד מעליו את החליפה המעיקה הזו ולעטות על עצמו גופייה ירוקה ומשחררת), זכה גאסול בפרס. האח של נראה מאושר מאוד, ודיבר ברכות ונעימות שלא צפיתי מראש כשמדובר במקרר מפחיד שכמותו. ערב נאה היה, אם כן.

וזהו. אלה חוויותיי הברצלונאיות הקשורות לכדורסל. בפעם הבאה שאהיה שם אנסה לכוון לי לאיזה משחק פלייאוף הגון בליגה הזו. תותחנים שם היו ותותחים שם יש. אייחל לעצמי לראותם מקרוב ובקרוב.