הסיפור על ז'אן ד'ארק, בת איכרים וגיבורת צרפת במאה ה-15, תמיד ריתק אותי. בילדותה טענה, כי מלאכים קוראים לה לשחרר את צרפת מעול הכיבוש של האנגלים. רכובה על סוס ושיערה קצוץ, מוגנת בשריון ובידה חרב, והיא בת 16 בלבד, הובילה את הצבא לשחרור העיר אורליאן.
ומה לא היה שם: היא נפצעה באחד הקרבות של מלחמת מאה השנים, נשבתה, נמכרה לאנגלים, הועמדה לדין באשמת כפירה, כישוף ולבישת בגדי גבר. בגיל 19, אל-אלוהים, הובאה אל כיכר השוק בעיר רואן והועלתה על המוקד. 25 שנים מאוחר יותר נוקתה לחלוטין מכל אשמה במשפט חוזר, ובתחילת המאה הקודמת הוכרזה כקדושה על-ידי הכנסייה הקתולית.
אנשי ספרות, תיאטרון, קולנוע ואמנות, הקדישו ימים, חודשים ושנים, להנצחת הסיפור. והיו מי שהעניקו לה כבוד מלא גם במוסיקה, שני אנגלים דווקא, אנדי מקלוסקי ופול האמפריז מליברפול, הידועים יותר כתמרונים תזמורתיים בחשיכה. או לחילופין, אם לקצר, OMD.
הצמד הרים פרויקט כפול לזכרה של ז'אן ד'ארק, כחלק מנטייה מושרשת לאורך הקריירה לכתוב שירי פופ
סביב נושאים משונים. גם 'אנולה גיי', אולי הלהיט הפופולארי ביותר שלהם, נולד כהשראה מסיפור המטוס שנקרא כך, והפיל את פצצת האטום על הירושימה במלחמת העולם השנייה.
מקלוסקי חיבר קודם את '"הבתולה מאורליאן" ואחר-כך את "ז'אן ד'ארק", ושני הסינגלים השתלבו בין חמשת המקומות הראשונים במצעד הבריטי. גם היום, למעלה מעשרים שנים מאוחר יותר, אני מזמזם אותם מתוך שינה, לא כולל כישורי הפלסטו שמפגין מקלוסקי ב-"ז'אן ד'ארק".
הצמד לא חיבב את שני השירים ואת העיתוי הצפוף, בקושי חודשיים אחרי הלהיט הגדול (גדול-גדול אפילו) Souvenir. מקלוסקי והאמפריז התלבטו, התחבטו ופלטו ראשון החוצה את "ז'אן ד'ארק", אבל מנעו ממנו הצלחה אירופית בהחלטה להפיץ את הסינגל בבריטניה בלבד, ולא זיכו אותו בקליפ ובפרומו ראויים.
את "הבתולה מאורליאן" הם אהבו אפילו פחות, אבל בסופו של דבר למדו לכבד את שני הקטעים והקשר ביניהם ושיחררו את הפולו-אפ שלושה חודשים אחרי הקטע הראשון. הטריק עבד: השיר הצליח יותר מקודמו ודורג ראשון במצעדים בארבע מדינות אירופיות.
"הבתולה" נכתב לרגל יום השנה ה-550 למות הנערה הקדושה. שני הקטעים של OMD על הבתולה מאורליאן, הלא היא ז'אן ד'ארק, היו ונשארו יצירות פופ מתוחכמות ששורדות את הזמן גם כיום. חבל שלא זכתה להקשיב להן.
אולי קצת בשבילה אפילו, אני ניגש לדיסק עכשיו. להתענג.
http://www.omd.uk.com/
