ערן היי,

יש לי כמה שאלות אליך בתור עיתונאי, לאו דווקא עיתונאי ספורט. שמעתי את עפר שלח מדבר ברדיו על רלף קליין ז"ל, על הפתיחות שלו כלפי התקשורת ועל כך שהוא מעולם לא היה פרנואיד או ממורמר כלפי הנהלות או התקשורת.

קצת מוזר להגיד את זה על רלף. אני בטוח שקראת את האוטוביוגרפיה של רלף "המאמן". לאורך כל הספר רלף מלא טרוניות בכל מקום שבו עבד: "לא שילמו לי", "אף פעם לא הייתי איש אהוב באיגוד הכדורסל".

גם עם התקשורת רלף טען שלא פרגנו, שקטלו אותו לפני אליפות אירופה ב-1979 ואחרי האליפות טענו שההישג היה בגלל חולשת היריבות. על דבר אחד אפשר להסכים, וגם אתה כתבת את זה פעם על רלף: הוא היה פתוח עם התקשורת. ובעצם, כל עיתונאי מעדיף אנשים פתוחים, שמדברים על כל מה שקורה, שיורים מהמותן את כל מה שיש להם כרגע בראש, גם בשעת כעס. הרי אנשים כאלה מייצרים כותרות, וכותרות מפוצצות משמעותן עבודה מוצלחת לעיתונאי, שפירושה מחמאות מהבוס, הערכה, ואולי קידום והעלאה במשכורת.

אבל בוא נסתכל רגע על האנשים שלא מדברים, אני ממש יכול להבין אותם. גם לי לא בא שכל העולם יידע אם טוב או רע לי בעבודה שלי, מה אני באמת חושב על הבוסים שלי. וכן, בימים רעים בעבודה אני יכול ללכלך על חבריי לעבודה ועל הבוסים שלי במילים שימכרו מיליוני עותקים של עיתון, אבל אני לא אעשה את זה. כן, אם אני הייתי כדורסלן לא הייתי מאלה שמספרים כל שנייה מה עובר להם בראש, כי זה סתם יוצר שריפות מיותרות ואני מעדיף לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית, ולא להוציא אותה החוצה.

בתור קורא אני בין היחידים אפילו שרוצה ששחקנים בקבוצות שאני אוהד ידברו פחות (ואפילו לא בעילום שם, השיטה הכי בזויה) כי זה יוצר סתם שריפות. אתה יודע משהו, אני בטוח שרוב העיתונאים לא היו רוצים להתראיין בסיום יום עבודה לא מוצלח כדי ללכלך על המערכת, על המנהלים ועל הקולגות לעבודה, כי יש באיזשהו מקום לויאליות למקום העבודה, ויש את הידיעה שבשעת כעס אפשר להגיד המון דברים שלא באמת מתכוונים אליהם ואחר-כך מצטערים על כך.

קליין ז"ל דיבר הרבה, אבל כל האחראים עליו ידעו שיש לו פה גדול, ובזכות יחסי האנוש הטובים שלו סלחו לו, אבל לשחקנים ומאמנים אחרים לא סולחים על התבטאויות לא במקום.

השאלות שלי הן כאלה:

1. האם אתה יכול להבין ספורטאים שלא אוהבים להתראיין ומעדיפים לשפוך את הלב בתוך המערכת?

2. עם יד על הלב, האם הבקשות שלכם מספורטאים שייפתחו את הלב והפה נובעות מהרצון (הדי מוצדק יש להגיד) שלכם לייצר כותרת שתזכה לתשואות או מחמאות במערכת העיתון ו/או האינטרנט?

3. האם יש מקרים בהם ספורטאים שכן פותחים את הפה זוכים ליחס מועדף אצל עיתונאים, ובכך הם מחוסנים מביקורת שכן הם מספקים את הסחורה? ולהיפך, האם ספורטאים שאינם מתראיינים ולא מייצרים כותרות "יענשו" בנקמה של העיתונאים על-ידי מאמרי מערכת בלתי אוהדים בעליל?

4. שוב עם יד על הלב, האם אתה היית מסוגל להתראיין ולספר על כל מה שקורה במערכת של one או בלייזר, המקומות בהם אתה עובד עכשיו, כולל הפניית ביקורות?

שלא תבין לא נכון, אני לא תוקף אותך אישית או מעביר ביקורת רק עליך, אלא ביקורת על מקצוע העיתונות באופן כללי.

בעניין אחר, קצת על כדורסל ועל רלף קליין ז"ל. בתור מעריץ של השריף, שכחת לספר את אחד הסיפורים על היחסים בין ת'רדקיל לרלף. שחקנים אז בהפועל התרעמו בפני רלף על היחס המועדף שהוא מעניק לת'רדקיל, שהוא מוותר לו על הרבה עבירות משמעתיות ובאחד האימונים הם התפלאו לראות ולשמוע את רלף צועק על ת'רדקיל לעיני כולם, ות'רדקיל שומע ולא אומר כלום, או לא מגיב.

מה ששחקני הפועל לא ידעו שקליין ניגש לפני האימון לשריף, סיפר לו על הטענות שהופנו כלפיו, ואמר לו שהוא הולך לצעוק עליו לפני כולם ושאין לו (לת'רדקיל) ממה להתרגש. זה באמת אחד הסיפורים הגדולים על קליין ז"ל, שממחיש כמה הוא היה גדול בטיפול עם שחקנים בעייתיים במיוחד.

עומר בלכר

אני חושב שזה אחד המקרים שבהם התשובות יהיו קצרות יותר מהשאלה עצמה. כתבת ושאלת דברי טעם, בוא ניגש לעניין מיד אחרי שאומר לך שאני מזדהה לגמרי עם חלק גדול מהאבחנות שלך..

ודאי שאני יכול להבין ספורטאים שלא מעוניינים להתראיין, או מעדיפים, כלשונך, לשפוך את הלב בתוך המערכת. מצד שני, צריך אולי לדייק במינוחים: לא כל ראיון הוא בגדר "שפיכת לב". כשאתה מגיע לראיין מישהו אתה לא בהכרח מצפה ממנו לשפוך את הלב. אתה מצפה שיהיה פתוח, קומוניקטיבי והוגן. תלוי גם באיזה סוג של ראיון מדובר: ארוך ומקיף שבו אתה ממש יושב עם ספורטאי לצורך כתבה נרחבת, או כזה שכולל שלוש-ארבע שאלות לפני ואחרי משחקים.

כמובן שזכותו של כל אחד להחליט לגבי דרכו בתחום הזה, אבל אני חושב שספורטאי אמור להיות זמין, ולו מפעם לפעם, לתקשורת ולא להתעלם לחלוטין מצרכיה. בסופו של דבר, התקשורת היא גם צינור שדרכה מגיעה אינפורמציה לקהל האוהדים של הקבוצה ושל השחקן. כל עוד הדבר נעשה בגבולות הטעם הטוב משני הצדדים, אני לא רואה סיבה שספורטאי יתנזר לחלוטין מראיונות. הוא יכול לקבוע את המינון. ובסופו של דבר, הרי על כל שאלה קשה מדי, או לא נוחה, או פרטית ואישית מדי, הוא תמיד יוכל לומר שהוא מעדיף שלא לענות על השאלה הזו.

אני לא יודע אם הרצון הוא ליצור תשואות או מחמאות מהמערכת, כמו שאתה אומר. אולי גם, אבל בעיניי זה לא העיקר. כשכתב שטח, או כל עיתונאי בעצם, מגיע לראיין מישהו הוא מנסה להגיע אל החדשות המעניינות ביותר, דברים שלא סופרו עדיין, שלא שמענו, שהספורטאי טרם התייחס אליהם. המטרה בראיון היא לא רק לצייר את דמותו ופועלו באופן המושלם ביותר, אלא גם לנסות ולהכתיר אותו בכותרת מעניינת ומסקרנת ככל האפשר, כי כמו שאתה יודע הרבה קוראים בוחרים אם להיכנס פנימה ולצלוח את הכתבה כולה על סמך הכותרת הראשית, כותרת המשנה, כיתובי הצילומים, הלידים השונים. בסופו של דבר ובין השאר, בזה נמדדת הצלחתו של ראיון. ולכן, מדובר כאן גם בסיפוק האגו ובעמידה בסטנדרטים של איכות העבודה שאתה כמראיין יודע לבצע, ולא רק במה יגידו עליך במערכת, או איך יגיבו המתחרים שלך.

בעניין חסינות מביקורת או יחס מועדף, התשובה היא בפירוש כן. העסק הזה חי וקיים כבר שנים רבות מאוד. כמובן שלא כל העיתונאים כאלה, אבל יש היום כל כך הרבה גופי תקשורת וכל כך הרבה אוחזי עט, מתקתקי מקלדת ומחזיקי מיקרופונים, שאין שום דרך למנוע את המגפה הזו. אני יכול להודות בעצמי שחטאתי בעניין לא פעם בעבר, כשתפקדתי ככתב שטח במעריב, ובתקופות מסוימות "חיפשתי" את מאמננו הלאומי יתר על המידה בזמן שהיינו מסוכסכים לאורך זמן. וזה נכון גם לגבי ספורטאים שמשתפים איתך פעולה. לאו דווקא ברמת "פתיחת פה" לצורך ראיון, אלא בעיקר לגבי ספורטאי שמשתף איתך פעולה ומספר על עניינים שמאחורי הקלעים ולמעשה מחזיק אותך מבחינת הניוז בתחרות מול אחרים. גם הנקמות שהזכרת הן דבר קיים וידוע. חבל שזה ככה, אבל החבל לא מבטל את קיומה של התופעה.

לשאלתך, אני לא הייתי מתראיין על דברים שקורים ב-ONE, בבלייזר, או ברדיו ללא הפסקה, או במקור ראשון (בוא לא נזניח את שני האחרונים, כן?). אולי הייתי שופך קצת קיטור - אם דברים לא נראים לי - באוזני חבר טוב, או באוזני רעיית הנשיא, אבל בטח לא מתראיין לגבי דברים כאלה.

ולגבי הסיפור על קליין ועל השריף עטור הצלקת ירום הודו, מגדולי הגדולים שבכל הזמנים, זה לא ששכחתי. זה פשוט סיפור שרלף סיפר פעם באיזה ראיון או תוכית טלוויזיה, ולא התייחסתי אליו בפרק על השריף ב"מסביב לכדור" או באייטמונים השונים כאן. מה שכתבתי בספר ההוא היה בעיקר דברים שראיתי ושמעתי בעצמי, תחושות שחשתי, ולא סיפורים שכבר סופרו במקומות אחרים. כך או אחרת, אחרת או כך, זה מצביע בעיקר על הרגישות והאכפתיות שלו בהתנהלות מול שחקנים. אבל אתה יודע מה, אולי רלף פחד שהשריף יאכל אותו חי אחרי נזיפות כאלה, וכל מה שהוא עשה זה להיזהר מספיק מראש כדי שזה לא יקרה?

לך תדע.

תודה על השאלות, מקווה שהתשובות מספקות אותך.