הנה עוד אחד מאותם ימים עמוסים, בהם אין לבן אדם יותר מדי זמן להתעכב במקום אחד או על נושא אחד, אלא חובה עליו להמשיך לדהור בין המטלות והמחויבויות השונות - לפני שאלו יגיעו למימדיו של שחורציאניטיס, ויעלימו אותו כאילו היה דקות המשחק של יותם הלפרין באולימפיאקוס בעונה הקרובה.

אי לכך ובהתאם לזאת, כמה דברים בתכלית הקיצור:

נבחרת

צודק לחלוטין החבר בורוכוב-סוקולוב-סרגיי בלוב - עד עכשיו הנבחרת משחקת פשוט חרא. אין דרך עדינה ומכובסת יותר לומר זאת. חרא. הנה, גם אני אמרתי. מה ששכח, או מטעמים פטריוטיים העדיף להתעלם ולהצניע החבר ארלוזורוב-אובארוב-צ'כוב, הוא שיכולתה של הנבחרת נגזרת מהמצב הכללי במדינה, כפי שהיטיבה לבטא זאת כבר מזמן להקת "הפונדקאים". נא להקליק כאן ולהקשיב לכל מלה ומלה.

לא נשכח ולא נסלח

מאז ומעולם, היו אוהדי הכדורסל - אפילו הגרועים ביותר והחוליגנים שבהם - נשגבים, עליונים ועדיפים בכל דבר ולאין שיעור על מקביליהם מהענף-שאין-לנקוב-בשמו. ולפני שאתם מתחילים להתחכם בסגנון "אבל יש כאלה שהולכים למשחקים גם כאן וגם כאן", אקדים ואומר כי אכן ישנם כאלה, ואפילו לא מעטים, אולם אצל רוב אלה שאני הכרתי - נרשמים הבדלים מהותיים בהתנהגות בין שני ענפי הספורט, ולאו דווקא לטובת הענף ההוא. גם סיפור החזיז במלחה היה חריג מאוד, ואפילו מאוד-מאוד.

והנה, פותחות בימים האחרונים קבוצות ליגת העל בכדורסל את אימוניהן לקראת העונה הקרובה, וכמעט בכל מגרש ומגרש חוזרים המחזות המבישים של אוהדים, הנוהרים בהמוניהם מהיציעים לפרקט ומפוצצים (לפעמים תרתי משמע) את אימון הפתיחה לאות שמחה, התרגשות, גיל ואושר על חזרתה לפעילות של קבוצתם.

ואני תמה ושואל: למה? למה אי אפשר לשמוח, לשיר ולרקוד ביציעים? למה חייבים להתנהג לא רק בצורה שעלולה, חס וחלילה ובלי כוונה, לפגוע פיזית באחד מאנשי הקבוצה, אלא גרוע מכך בדיוק כמו שנעשים הדברים אצל ההם. זוכרים איזה סוג של אוהדים הגדירו הגששים ירום הודם כ"אינדיאני ים תיכוני"? נתקשה לסלוח למי שבעל כורחנו מצרף אותנו לקטגוריה ההיא. נתקשה מאוד.

יו.אס. אופן

לא ראיתי את הגמר בין פדרר למארי. גם בגלל שהוא התחיל מאוחר מדי בלילה לטעמי, אבל בעיקר משום שהתוצאה היתה הרבה יותר מברורה מראש. בלי לפגוע באף אחד, פדרר מול מארי זה בערך כמו שעירוני רמת גן תצליח להעפיל לגמר הגביע מול מכבי תל אביב. אז היא תצליח. שלא תבינו אותי לא נכון: באמת כל הכבוד למארי על הדרך - שהרי אין לזלזל בניצחונות על וורינקה, דל פוטרו וכמובן על נדאל, אבל הגמר זה כבר משהו אחר לגמרי. במדורי הספורט כבר יימצא מישהו שימהר לקרוא לזה "התפכחות מהאשליות" או "חזרה אל קרקע המציאות". בפועל ניתן להגדיר את זה כטיפול שורש בלי הרדמה, וזה כשמתעקשים על הגרסה העדינה, כן?.

אגב, ביני לביני, הימרתי שמארי לא ייקח יותר מעשרה משחקונים בכל שלוש המערכות (שהרי לא היה ולו ספק קטנטן שבקטנטנים שהעסק ייגמר בשלוש-אפס). הוא לקח תשעה. מי אמר שאני לא פוגע בהימורים (כולם, והם צודקים כמובן. גם תרנגול עיוור וגו')?

שחור על גבי לבן

למי שלא מכיר, וגם למי שכן, אני ממליץ בחום להתחיל את היום בקריאת אחד ממדורי "מסביב לעולם" בעיתון היומי הקרוב למקום מגוריכם. חכו קצת עם החדשות (מדכא מדי), הספורט (עוד יותר מדכא) והרכילות (יותר נמוך מספאד ווב. לא שאני קורא את הזבל הזה. בחיים לא, אבל חברים סיפרו לי) ולכו ישר לסיפורים ההזויים שמקבצים עבורכם עורכי המדורים הללו מכל רחבי הגלובוס. לא תצטערו.

הנה, דוגמה מתוך העיתון שיש לו מדינה. ממש היום מתפרסמת שם ידיעה על בחירת הספר בעל השם המוזר ביותר בכל הזמנים, שנעשתה בידי קוראי המגזין הבריטי "מוכרי הספרים" (שזה, ככל הנראה, תרגום לעברית של "אנשים שיש להם מעט מאוד חיים, או אפילו לא בכלל").

רבים וטובים (?), כך מסתבר, התמודדו על התואר הנחשק, המסכם 30 שנות פעילות בנושא של אנשי המגזין. על מנת שלא תהיינה אי הבנות, נקדים ונציין כי חוקי התחרות קובעים ששם הספר חייב להתייחס במלוא הרצינות לתוכנו, כך שלא ניתן להיכנס למירוץ אם סתם חינטרשתם כותרת כדי לעורר תשומת לב.

על הפייבוריטים לזכייה נמנו רבי מכר כגון "פרוטוקול הסדנה הבינלאומית השנייה לעכברים עירומים", "עגלות הקניות המשוטטות של צפון אמריקה: מדריך לזיהוי בשטח", "חידושים בגידול ובניהול בקר: הזדמנויות חדשות להרחיב את השימוש בקש", "איך להימנע מלהתקל באוניות ענקיות" ו"אנשים שלא יודעים שהם מתים: איך הם נצמדים לעוברי אורח תמימים ומה אפשר לעשות בנדון". אבל במפתיע, את הפרס הגדול קטף דווקא האנדרדוג "דוורים כפריים ביוון ומספרי הפסילה שלהם", שהותיר את מתחריו המומים ואף חסרי אונים.

נו, תגידו לי אתם: אחרי כמה דקות בחברת ידיעות כאלו לא תהיו מוכנים לכל דבר שתפיל עליכם המציאות המרה, כולל צ'כיה נגד ישראל?

shaharhermelin@gmail.com