אין לי מושג אם זה אומר שהניסוי לשחזר את ראשית היקום, "המפץ הגדול", הצליח או לא אבל בפרדוביצה הצ'כית נוצר ביום רביעי בערב חור שחור. אולי לא כזה שיביא לחורבן כדור הארץ כולו, אבל די גדול כדי להעלים בתוכו נבחרת כדורסל שלמה. עד כמה זה היה רע? בואו נגיד שאם בחורינו המצוינים היו משפרים את רמתם בארבע מאות או חמש מאות אחוז, הם היו מגיעים למצב של "בושה, חרפה וכלימה". אולי.

זה היה נורא ואיום מכל הבחינות, אבל אותי שיגע בעיקר המספר הבלתי הגיוני של כדורים חוזרים בהתקפה שלקחו הצ'כים. הרבה דברים אני מוכן לקבל, ועל הרבה דברים אני יכול לסלוח, אבל על כזו אימפוטנטיות בריבאונד ההגנה? בחיים לא. למה מי היו שם בצד הצ'כי - דווייט הווארד, כריס בוש ולברון ג'יימס? אפילו קני וויליאמס כבר בפנסיה. אין דברים כאלה, פשוט אין.

כל כך הרגיז אותי העניין הזה, עד שבדקתי ומצאתי שמאז שהתחילה סטטיסטיקה רשמית בנושא ב-NBA, בעונת 1973-74, מי שמוליך את טבלת האופנסיב-ריבאונדר'ז של כל הזמנים הוא מוזס מאלון, עם 6,731. לעניות דעתי הלא קובעת, זה מה שלקחו הצ'כים רק ברבע הראשון של המשחק מול ישראל. אנבליוויבאל.

התקשורת מלאה היום בטורי פרשנות מכל סוג ומין, שכולם מתייחסים בין השאר גם לשערוריית הריבאונד. לא רק, אבל גם. מדברים על זה שבהגנה בכלל ובריבאונד בפרט אסור שיהיה יום חלש, ושבוקס-אאוט זה משהו שמלמדים כבר בקט-סל בלה-בלה-בלה. הכל שטויות. לא בגלל שהפרשנים המכובדים לא יודעים על מה הם מדברים, אלא משום שהעסק הזה הולך הרבה יותר עמוק ורחוק ממה שנדמה להם.

באחד מאתרי הכדורסל האמריקאים מפורטים שמונה העקרונות הבסיסיים, שהוצאתם לפועל תבטיח לריבאונדר הצלחה בכל אשר יפנה, פריחה ושגשוג, שלום וביטחון. רפרוף קל על פני שמונה עקרונות אלה, ועימותם מול המציאות, כפי שנחשפה בצ'כיה, מסביר בדיוק את הבעיה.

רדוף אחר הכדור. אל תקפא על מקומך בעת שהוא נזרק לסל. שחקני נבחרת ישראל, בתגובה ציונית הולמת: "בכלל לא קפאנו. דווקא ליווינו בשקדנות ובהתמדה את הצ'כים לכל אשר פנו על המגרש, וזכינו לראות ממש מקרוב כיצד הם לוקחים את כל הריבאונדים. חוץ מזה, המיזוג באולם לא פעל".

צור לעצמך עמדה טובה לריבאונד. שחקנינו: "דווקא חשבנו על זה, באמת שחשבנו, אבל הצ'כים עשו את זה קודם".

ודא שגופך במצב של שיווי משקל טוב ויציב. ישראל: "נו, מה יותר יציב מלעמוד עם שתי רגליים על הפרקט ולא לזוז?".

בוקס אאוט. ישראל: "רצינו. לא יצא. קורה".

הפגן תשוקה ורצון עז, כמו גם קשיחות מנטלית ופיזית. ישראל: "אה?".

תזמן היטב את הניתור לריבאונד. ישראל: "סבבה, אבל מכיוון שאנחנו ממילא לא מנתרים מדובר בסעיף לא רלוונטי. נקסט".

שמור על הכדור אחרי שלקחת את הריבאונד. ישראל: "אחרי שלקחנו? ריבאונד? לא מבינים. נא לפרט".

פתח ידיים 'רכות' ושליטה בקצות האצבעות. ישראל: "או, נאו יו אר טוקינג. נראה אותך מוצא מישהו שלוקח אותנו בפלייסטיישן ו-SMS".

"וזה הכל!" היה מן הסתם מתערב בנקודה זו המאמן הלאומי, תוך שהוא חותך את המשך הדיון באופן זריז ואלגנטי. אז זהו, שזה לא בדיוק הכל, ובשבת כבר מחכים החברים מנסה-בונסו ולואל דנג, פלוס עוד כמה שקופצים לא פחות טוב ואף יותר טוב מהצ'כים. מה עושים? בחיי שאין לי מושג, אבל מקנן בי חשש עמום, כי מבין שני העימותים הצפויים במוצאי שבת בין כוחותינו לבני ובנות הממלכה המאוחדת, יהיה קצת יותר סימפטי לצפות בזה שיתקיים באולם זיסמן.

shaharhermelin@gmail.com