ככל שעוברות השנים, ומספר הפעמים בהם יוצא לי לצפות בצביקה שרף - לפני משחקים, במהלכם, אחריהם ובין לבין - הולך וגדל, אני שב ומוצא את עצמי תוהה בסוגיה אחת ויחידה לגביו: האם הוא נהנה? לא יודע ממה - מהכדורסל בכלל, מהאימונים, מהמשחקים, מהניצחונות, מההתנצחויות, מכל דבר אחר. האם ישנו מצב מסוים בחייו המקצועיים שהאיש מצליח לחוות לפחות כמה דקות של הנאה צרופה ושקטה?

הימים הספורים שחלפו מאז ההעפלה לאליפות אירופה - ואיתם ראיון האינסטנט-קאלט אצל גאולה אבן, אבל גם ראיונות אחרים שהעניק לתקשורת הכתובה והאלקטרונית - רק העצימו את התהייה. כצופה מהצד, הצטייר שרף באותם ראיונות - כמו גם ברבים אחרים בעבר - במספר אופנים: כועס, פגוע, מותקף, מתקיף מיד חזרה (עזבו את ההופעה ה"פרווה"-משהו ב"יציע העיתונות" של יום שני האחרון, חייבים לצרף כאן לפחות את העימות המפורסם עם רון קופמן באותה תכנית לפני כשנתיים. איט'ס דה ליסט ווי קן דו), סוגר חשבונות ועוד. נהנה? מבסוט מהחיים, או לפחות מעצם העלייה ומהשגת המטרה? רגוע? אבן ירדה לו מהלב? שימותו הקנאים, השונאים והמלעיזים? שום דבר. ואם כן כך הוא חש, זה ממש לא עובר אלינו.

יש לו רקורד שרוב המאמנים היו חותמים עליו בעיניים עצומות, וזו עובדה. חוץ מזה, אין לאיש ספק שיש בו אהבה אדירה ומחויבות עצומה לכדורסל בכלל ולכדורסל הישראלי בפרט. אני משוכנע שקשה מאוד למצוא אדם יותר אכפתי ופטריוט לנבחרותינו הלאומיות. אני גם בטוח שכמו שכל הפסד וכל שביב ביקורת עולים לו בבריאות - כל ניצחון וכל הישג מוסיפים לו שנים, עד 120, אז למה זה מצליח לבוא לידי ביטוי באופן טיפה יותר קליל ושמח? נשגבת ממני התשובה לשאלה. לא סתם מרבה יו"ר הדירקטוריון להשתמש באותו צילום מיתולוגי שבטח מופיע כאן עכשיו למטה או למעלה. הפוזה הזו מופיעה אצל שרף הרבה יותר מאחרות, משוחררות ומחויכות יותר.

בכל רגע נתון (טוב, ברוב המוחלט של הרגעים הנתונים) שהמצלמות מתמקדות בו בזמן משחק, לא נראה שטוב לו. או שהוא כועס על שחקניו, או שהוא כועס על השופטים (לפעמים תוך חיוך ציני, שלא נחשב כמובן כמצב רוח טוב), או שהוא סתם נראה סובל / מדוכא / מתוסכל וכיוצא בהללו. גם כשהוא מטריף את שחקניו, או נותן איזה "יששש!!" כזה אחרי סל חשוב או שריקה לטובתו - הדרך בה הוא עושה זאת לא עוברת כאילו זה ממש משמח אותו. לפחות דרך המסך. לפחות אצלי.

ראיונות? מסיבות עיתונאים? כאן כבר בכלל קשה לזהות אפילו שמץ לפאן. רק תנועה על הטווח שבין רצינות תהומית, דרך תלונות על התייחסות התקשורת כלפיו ו/או כלפי שחקניו ועד עצבים ברמות כאלו ואחרות על שאלות שנשאלות ולדעתו אינן במקום, או כאלו שלא נשאלות ודווקא כן היו צריכות.

המוני מאמנים ראיתי בימי חיי בארץ ובחו"ל. למעט יוצאים מן הכלל (מי אמר מוישל'ה ויינקרנץ?), כולם הפגינו התנהגות זהה של לחץ / כעס / אטרף בזמן משחק, ולפעמים גם בראיונות של לפני ואחרי. זה בסדר גמור, כמובן. זו פרנסתם, הם לוקחים את עבודתם ואת ההשגיות הכרוכה בה במלוא הרצינות, ומגיבים אמוציונלית למצבים שונים בדיוק כמו רובנו המכריע, איש איש בעיסוקו.

העניין הוא, שרובם המכריע של המאמנים יודע פה ושם לחייך ולקחת לפחות חלק מהדברים בקלות יחסית, הן תוך כדי מהלך המשחק - לפעמים תוך כדי חילופי דברים עם השחקנים, השופטים, אנשי המזכירות, אפילו הקהל -
ובוודאי שלפניו ולאחריו. לא בכל משחק ולא בכל מצב, אבל מתישהו, ויותר מפעם אחת, זה קורה להם בדמות חיוך, קריצה, החלקות ידיים וכן הלאה. כמה שאני לא מאמץ את מוחי הרעוע - קשה לי מאוד להיזכר בשרף נוהג כך.

רגע, בעצם היו רגעים כאלה - אחרי ההעפלות מטורנירי ההזדמנות האחרונה ב-2005 וב-2007, וגם אחרי ניצחונות באליפויות עצמן. מה שנכון - נכון. היו קצת חיוכים, הנפות אגרופים באוויר, חיבוקים עם שחקנים ואחרים וגם כמה שאגות ניצחון. אבל מעבר לעובדה שמדובר היה בפרקי זמן קצרים ביותר, עדיין השאלה המרכזית נותרת בעינה: האם הוא נהנה ממשהו לאורך הדרך, או אולי כל מה שהוזכר בפסקה זו היה יותר הקלה ו"הראיתי להם!" ופחות כיף נטו?

אני מאוד מקווה בשבילו שכן. קשה לי לדמיין איך זה לעבור את כל הויה דולורוזה הזו - תוך כדי אכילת קש וחומרים אורגניים אחרים (בעיקר אחרי כישלונות, אבל לפעמים גם אחרי כישלונות) מהתקשורת, מהציבור, מקולגות "מפרגנים" ואחרים - בלי ליהנות מתישהו ממשהו. אפילו קצת. טיפה'לה. כל היודע דבר על התשובה האמיתית לשאלה, מתבקש לפנות למדור הקרוב למקום מגוריו.

shaharhermelin@gmail.com