יש שמות, אתקשה להכחיש זאת, שמעבירים בי סוג של יראת קודש אף שלא חזיתי אפילו בגרגר ממעלליהם על פני הכדור הזה.

למשמע השם אני עובר בדמיוני לדום מתוח ומסוגל שלא לחזור לעמידת נוח דקות רבות (עד שכמובן מחרידה את שלוותי זעקת רעיית הנשיא אי-שם מהמטבח: "איפה תומרינגו סטאר, הוא איתך?" ואני מתנער משרעפיי ויוצא לתור במהירות אחר הכוכב הקטן ברחבי הלשכה הנשיאותית עד שמוצא אותו נוגס באיזו חתיכת עיתון).

אחד מהשמות האלה הוא הוא דראז'ן דליפאגיץ'. אבקש לאיית אותו באיטיות, ברשותכם:

ד-ל-י-פ-א-ג-י-ץ'.

ככה ראוי לו וככה יאה לו. כוכב ענק היה.

סקורר גדול במיוחד שזכה וזכה וזכה ולא התעייף מלזכות. וכמה מצער שלא יצא לראות ממנו כמעט שום דבר. אז עוד לא היה חמש לייב פלוס-פלוס-בריבוע, וכל מיני ערוצים שמעבירים משחקים מטורנירי הכנה כאילו כלום.

דליפאגיץ' היה חלק מחמישייה של פעם בחיים, שכילד גדלתי על השמות של השחקנים בה: זוראן סלאבניץ', מירזה דליבאשיץ' (שעל שמו קיימת חלקת קבר בלינק המופתי 'לזכרם'), דראגן קיצ'אנוביץ', דראז'ן דלפיאגיץ' וקרסימיר צ'וסיץ'.

יא אולוהים, רבותי. יאאאאאאא אולוהייייים!

היי, והיה לו שפם.

אם היה מסתובב באזור כמה שנים מאוחר יותר, שעה שייסדתי והנהגתי את נשיאות סיפרה בסלע, אין לי ספק וספק אין לי שהיה נבחר להיות אחד מחביבי הסיפרה בלי שום בעיה בכלל.

ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שמכל השמות האלה הסקורר הגדול ביותר, התותחן לצורך העניין, היה הבחור הזה. גם דליבאשיץ' היה קנון בן קנון, אפילו מאוד ובמיוחד, אבל ברמת העקביות לאורך שנים – לא היה כמו דליפאגיץ'. הוא היה מהגאליסים, יו נואו. מהפטרוביצ'ים. מכונה. פשוט מכונה.

הוא סרבי יליד מוסטאר, בוסניה. בקלות אחד האירופיים הטובים ביותר לאורך שנות השבעים וגם פנימה אל תוך השמונים. התחיל לשחק כדורסל מאוחר יחסית, מה שלא הפריע לו לרשום 243 הופעות בינלאומיות עם הנבחרת היוגוסלבית. סתם לשם השוואה, דורון ג'מצ'י מוביל את הרשימה בנבחרת ישראל עם 191 הופעות.

הוא השתתף בחמש אליפויות אירופה ובכולן זכה במדליות עם יוגוסלביה (שלוש הראשונות מזהב). לקח חלק בארבע אליפויות עולם ובכולן זכה במדליות - שיא בינלאומי, אין אף אחד אחר כזה. וגם בשלוש אולימפיאדות אפשר היה למצוא אותו. ונחשו מה? גם בכל אחת מהן הוא זכה במדליה. באליפות העולם ב-1978 הוא גם נבחר למצטיין בטורניר.

אליל.

אליל, אני אומר. ותותחן, בטח תותחן.

את מרבית שנותיו עשה בפרטיזן בלגרד ובמהלכן זכה שלוש פעמים בתואר שחקן השנה באירופה. לא השיג הרבה ברמת המועדונים, עם זאת. גביע קוראץ' אחד עם פרטיזן, זה פחות או יותר. ב-2004 הוא נכנס להיכל התהילה ושלוש שנים מאוחר יותר להיכל התהילה של פיב"א.

בגיל 30 יצא סוף-סוף לשחק קצת במקומות אחרים באירופה. היה איזה חוק אז שאסור היה לשחק לעזוב את יוגוסלביה לפני גיל 28 או משהו כזה. דליפאגיץ' העביר את השנים הבאות בליגה האיטלקית עם אודינה, ונציה, ורונה. כאלה. שיחק שבע עונות עד 1987, חלקן בליגה הראשונה וחלקן בשנייה, והרביץ שם ממוצעים של 30 נקודות למשחק בהליכה, ומשחקים של 40 ו-50 נקודות כאילו כלום ובאחוזים מטורפים. בעונה האחרונה שלו, כשהוא כבר בן 37, נתן משחק של 70 נקודות עם ורונה. בי נשבעתי, תיפח רוחי אם אני משקר.

אבל אלה לא היו הקבוצות שהתחרו בגביעי אירופה, יו נואו. לא מילאנו, וארזה ובולוניה של אותם ימים, גם לא רומא או קאנטו. קבוצות קטנות שהתירו לו לזרוק כמה שרצה.

אגב, יש לו בן, דאבורין, שום קשר לד. דבורין הידוע, שמתארח כאן בכדורסלע-האתר מפעם לפעם, זורק איזה "אכן כי כן" ונעלם לענייניו. דאבורין-הבן שנושא בכלל אזרחות סלובנית, הגיח קצת בנאפולי מהליגה האיטלקית אבל איפה הוא ואיפה האבא. בקושי קיבל שש דקות למשחק, בקושי. לימים גילינו אותו גם בקפריסין וכאלה. לא דומה בכלל. אפילו לא קרוב.

מאז שדליפאגיץ' האב פרש הוא חי בבלגרד. ולא ברור לי איך אני יושב פה וכותב אייטמונים על ענייני דיומא ודלילה, במקום לטוס אל החבר דליפאגיץ' המזדקן לאיטו, ולשמוע אותו מספר סיפורי אלף לילה ולילה על כדורסל אירופי בימים רחוקים, להנאתי המרובה. לא, לא ברור לי הקטע הזה.

לפחות הכנסנו אותו לחיל התותחנים סוף-סוף. ובכל שנה נחגוג את יום הולדתו ונציין עלילותיו ברבים. עכשיו, כשבחיל שלנו מופיעים גם גאליס וגם אוסקר שמידט וגם בוב מורס וגם אנטונלו ריבה וגם דראז'ן דליפאגיץ', מי יכול עלינו, מי?