ראש השנה חלף עבר, משימתנו העיקרית בחג - לצאת ממנו באותו משקל איתו נכנסנו אליו - אך זה הוכתרה בהצלחה, וכבר מתמלאים כלי התקשורת בכל מה שמזכיר אפילו ברמז את יום הכיפורים: המלחמה ההיא (וגם הרבה מלחמות אחרות), עוונות, כפרות וכמובן סליחות מכל הסוגים והמינים.

מאחר שתכונת העדר טבועה בנו פחות או יותר מיום לידתנו, למה לא נצטרף לטרנד ונדבר על סליחות? נצטרף אף נצטרף, ונתמקד בסליחה הכי מרגשת שזכיתי להיות שותף לה, לפחות בכל הקשור לענף האחד ואין שני לו, בו אנו דשים כאן על בסיס יומיומי.

השחקן הראשון שהותיר אותי פעור פה וללא שום יכולת דיבור כזו או אחרת (וברור לכם שאין מדובר בעניין של מה בכך) - היה ד"ר ג'יי. עד אליו, ראיתי עשרות שחקנים טובים, מצוינים ואדירים, גם בארץ, גם באירופה וגם ב-NBA, אבל אף פעולה של אף אחד מהם לא התקרבה אפילו למה שביצע הד"ר. זה לקח בדיוק שבע וחצי שניות מאז שצפיתי בו לראשונה, עד שהחלטתי שזה השחקן המדהים ביותר בעולם.

מאותו רגע ועד לפרישתו, והאמת היא שגם לא מעט אחרי פרישתו, הוא היה מספר אחת וללא עוררין. לא יודע כמה מכם זכו לראות את האיש בשיאו, אבל באותם ימים הוא עשה דברים שאף אחד אחר לא התקרב אפילו לעשות, ופרט למייקל ג'ורדן - לא חושב שמישהו אי פעם עשה וספק אם יימצא מי שיעשה. אין מה לנסות ולתאר אפילו, כי כל מלה רק תגרע מהמציאות, אבל הוא באמת היה משהו אחר לגמרי. משהו ולא מישהו, כי כמו ג'ורדן ועוד בודדים מהגדולים באמת-באמת-באמת - עד היום אני לא סגור לגמרי על כך שאפשר לשייך חלק מהביצועים שלו למין האנושי.

הנה דוגמה קצרה וממש לא מייצגת לגמרי של ביצועיו.

והנה כמה מההטבעות היותר זכורות שלו לאורך השנים. שאלות? מישהו? אוקיי, המשכנו.

בקיצור, ד"ר ג'יי היה הענק שבענקים אז, ובכל שנה, משלהי אוקטובר-תחילת נובמבר ועד יוני, הייתי הופך את העולם המאוד מוגבל תקשורתית של אותם ימים כדי לנסות ולגלות מה עשו הסיקסרס בכלל, ומה עולל האיש בפרט. מאחר שעל ערוצי ספורט, כבלים, לווין, אינטרנט וכל השאר אפשר היה רק לחלום אז, וגם זה בקושי רב, היינו נתונים רוב הזמן לחסדיו של הערוץ היחיד, וכל משחק ששודר בו, במיוחד של הדוק, היה חגיגה של ממש.

יום שרבי אחד, במהלך החופש הגדול של שנת 1981, נפלה הפצצה: קבוצת כוכבי NBA מגיעה לארץ לשלושה משחקי ראווה, ומי בראשה? נכון - האגדה והאיש. עוד בטרם יבש הדיו על הפרסום הראשון, כבר התנפלתי בהמוניי על אחד ממשרדי הכרטיסים בחיפה. ממש לא עניין אותי מתי, איפה, למה ובעיקר כמה. גם לא טרחתי לבדוק מי ומי במרכיבים את קבוצת הכוכבים. הדוקטור מגיע! למי אכפת כל שאר הזוטות שמסביב (אם אפשר לקרוא לענקים כמו מוזס מאלון ומייקל ריי ריצ'רדסון "זוטות", כן?).

באחד בספטמבר התייצבתי בשערי היכל הספורט. "התייצבתי" היא לא המלה המדויקת, שכן למרות שהמשחק נקבע לשמונה או שמונה וחצי - כבר מהשעה שלוש לערך הטלתי מצור על ההיכל בציפייה לגדול מכולם. למרות שהעיתונים פירסמו באותו בוקר בהבלטה צילומים שלו ושל חבריו לאחר הנחיתה בארץ הקודש, לא התכוונתי להאמין לאף מלה עד שלא אראה אותו במו עיניי, ואם אפשר - אף אגע בו ויותר לא ארחץ את היד לעולם.

ככל שעברו השעות הצטברו סביב ההיכל, ובעיקר ליד שער כניסת השחקנים, מאות ואלפי אוהדים, שכמוני חיכו לחזות מקרוב באליליהם. מאחר שהייתי בין המקדימים, תפסתי מקום טוב ממש בסמוך לכניסה, כאשר מאחוריי הולכות וגוברות הן הצפיפות והן ההתרגשות. אחרי זמן שנראה כמו נצח, נעצר האוטובוס ליד השער והחל לפלוט מתוכו, בגודל טבעי, את כוכבי ה-NBA. מייקל ריי ריצ'רדסון ירד ראשון, מוזס מאלון שני ואחריו הוליס קופלנד מהניקס.

ואז הוא ירד. בגודל טבעי. מה אומר ומה אגיד לכם, הרגשתי כמו משה רבנו במעמד הר סיני. אלוהי הכדורסל בכבודו ובעצמו הופיע מבין העננים והתייצב מול פני האומה. ההיסטריה בקהל הגיעה לשיא, והסדרנים נאלצו לעמול קשה על מנת שההמון לא יחנוק מאהבה את הדוק.

כשהוא התקרב אליי הושטתי את ידי. לא עם יותר מדי תקוות, שכן כמוני עשו עוד רבים, אבל מסיבות שלא הובהרו לחלוטין עד היום - הוא אחז דווקא בזו שלי. "איי אם יור גרייטסט פן אין איזראל", אמרתי והתפללתי שאני לא מגמגם או טועה חלילה בהגייה של אחת המלים. "ת'נק יו, קיד", הוא ענה, "איט'ס גרייט טו בי היר".

באותה שנייה ממש, ניסו עוד שניים-שלושה-שלוש מאות איש שעמדו מאחוריי להתקרב לכיוון הדוקטור. הלחץ הגדול הביא לכך, שזרוע ימין שלי - אליה, כזכור, מחוברת כף יד ימין שעדיין לוחצת את ידו - התעקמה לגמרי. "אייי!" צעקתי. "או, סורי קיד. אר יו אוקיי?", אמר הדוק, שכנראה סבר שלחץ את ידי חזק מדי או משהו (בכל זאת, היתה לו כף יד בגודל של מכתש רמון). רציתי לענות, אבל הוא כבר נעלם במעמקי חדרי ההלבשה.

היד, אני מניח, כאבה לי כמו אני לא יודע מה, אבל לא הרגשתי כלום. דוקטור ג'יי לחץ לי את היד! לי!! ודיבר איתי! איתי!! כל השאר באמת לא משנה. תפסתי את מקומי ביציע, ומטווח אפס ראיתי אותו מרחף, אם כי בקטנה ובזהירות כדי לא להיפצע, בשמי ההיכל. 112:120 לאמריקאים, אם אינני טועה, היתה התוצאה בסיום, ואני חזרתי הביתה המאושר באדם.

ורק למחרת, עדיין באופוריה מוחלטת, נזכרתי פתאום שלא הספקתי לומר לו שזו בכלל לא היתה אשמתו שעיקמתי את היד. בכל זאת, מי יודע איזה נזק נפשי בלתי הפיך הותיר בו המקרה? מי יערוב לי שהוא לא חזר הביתה, ועוד לפני שפרק את החבילות מהדיוטי פרי וחיבק את הילדים לא פנה לרעייתו ואמר לה: "אל תשאלי באיזו טראומה אני. טיילנו, שיחקנו וכל זה, אבל אני לא יכול להוציא מהראש את המראה הזה של הנער עם היד הכואבת. והכל בגללי! מה אכפת לי אם ניצחנו או הפסדנו? גרמתי סבל פיזי למעריץ צעיר ונלהב. מה יכול להיות נורא מזה?".

אז הנה דוק, לקראת יום הכיפורים אני שמח לשחרר אותך מהעול הרובץ על מצפונך כבר 27 שנה: זה לא אתה, זה הם. סליחה שלא סלחתי לך על המקום ולא הבהרתי את הדברים. באמת סליחה, וכן - אתה עדיין הגדול מכולם.

shaharhermelin@gmail.com