נראו לאחרונה
 
 
מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99    מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99
לפרטים נוספים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסיפור המלא של הסקיי-הוק
יש לכם זמן? כי זה ארוך, שתדעו. לאן נעלם הסקיי-הוק האגדי ולמה לא זורקים ככה יותר. תרגום קליל ומאומץ בו-זמנית, מכתבה שקראתי. טוב לדעת וגם מעניין.
8/9/2006    
 

קארים עבדול ג'באר היה האחרון שהשתמש בהוק-שוט, זריקת וו, סקיי-הוק, איך שתבחרו לקרוא לזה. אני אקרא לזה כאן סקיי-הוק לאורך כל האייטם, אז כנראה שאין לכם ברירה אלא להצטרף אלי. בגדול, מאז שהוא פרש ב-1989, אין ב-NBA כמעט אף אחד שזורק לסל ככה, ודאי לא בעקביות או באומנות שסיגל לעצמו קארים. זו היתה אחת הזריקות הקטלניות ביותר בתולדות המשחק, במיוחד כשהיא יצאה מידיו. והיום היא פשוט נעלמה וכמעט לא קיימת. אני זוכר את קונסטנטין פופה מנסה את זה בהיכל מפעם לפעם, אבל גם פופה נעלם, לא?


בקיצור, נפלתי במקרה על כתבה שנדרשת לנושא. איך ולמה קרה, שהסקיי-הוק התפוגג כאילו לא היה מעולם. אנשי מקצוע רבים ב-NBA מדברים על זה, דשים בזה ונשאר לי רק לתמוה מתי יהיה גם לנו איזשהו מקור אינפורמציה כל כך מקצועי, מיוחד ומעניין, שמגיש כתבות מהסוג הזה. אז הנה סוג של תרגום לנוחותכם. מקווה שמתאים לכם ואם אתם ממש עסוקים, תחזרו אחר כך.


הקטע הגדול פה הוא, שקארים ביצע את הזריקה הזו כל כך בשלמות, שמדהים איך אף אחד לא משתמש בה היום. זריקה שהוא פיתח אותה לרמת שלמות, והכדור נהג לצלול פנימה באחוזים מדהימים. היו הרבה שחקנים שהשתמשו בסקיי-הוק גם לפני קארים. ג'ורג' מיקאן, למשל, או קליפורד האגאן, אבל עבדול ג'באר היה האחרון.



ג'רי ווסט וביל וולטון מודים, שאי-אפשר היה לעצור את הזריקה הזו ולא ניתן היה להתמודד מולה. הם משתגעים כשהם רואים שחקנים שממשיכים לכדרר לתוך הסל או לוקחים זריקות מחוץ לטווח שלהם, או משחקים כדורסל שלא נשען על יסודות בריאים. המשחק של היום, הם אומרים, שונה לגמרי מהמשחק שהיה נהוג בתקופה שלהם על המגרש.


"השחקנים היום בוחרים לעשות פעולות לא נכונות, מוטרפות, שאין בינן לבין כדורסל חכם או נכון שום דבר", אומר וולטון, שזכה בעבר פעמיים באליפות ה-NBA. "איפה המשחק הקבוצתי? איפה היסודות? איפה הכנסת הכדור לשחקן שעומד על הפוסט, איפה ההוצאה לפועל בעיתוי הנכון?".


זו אחת הסיבות לכך שהסקיי-הוק נעלם מהמשחק, וג'רי ווסט, עוד אלוף NBA, חושב אותו דבר, רק מנסח את זה אחרת. "היום כולם רוצים לכדרר ולקחת ג'אמפ-שוטים כל היום. הזריקה הגדולה ביותר בתולדות המשחק היתה הסקיי-הוק של קארים. היא היתה בלתי עצירה, היה מדהים לראות איך הוא מבצע אותה. אפשר היה לצפות שאיזה ילד גדול ינסה לחקות אותו, אבל כולם שכחו לעשות את זה".


"בשנות החמישים הרבה מאוד שחקנים השתמשו בזריקה הזו", נזכר עבדול ג'באר, "במיוחד במכללות. כל הרעיון של הלתקרב לסל כדי לקלוע באחוזים יותר גבוהים היה אז יותר דומיננטי מאשר היום. השחקנים הולכים ונעשים יותר מוכשרים והמשחק הופך ליותר אגרסיבי, וכל אחד רוצה להראות את האתלטיות שלו".



קארים למד את הזריקה בגיל צעיר מאוד והתאמן עליה ברמות קשות ומטורפות. "אחרי שבוע או שבועיים של עבודה הצלחתי, פחות או יותר, לגבש לעצמי את עבודת הרגליים הנכונה כדי לבצע את הזריקה באופן נכון. זה מתחיל מלמטה והולך עם כל הגוף עד למעלה, אל קצה האצבעות". כשהיה תלמיד תיכון הוא כבר ידע לבצע את הסקיי-הוק בעיניים עצומות והשימוש שלו בזריקה הזו הלך וגבר, הלך והתפתח לכדי שלמות.


הסגנון של המשחק הלך והשתנה עם הזמן, כל הזמן, גם כשקארים התגבר ותפס מקום מרכזי ב-NBA, אבל הוא החליט שלא להשתנות. להיפך, הוא הפך לשחקן היחיד שלוקח ברצינות את הזריקה הזו, שנראתה כל כך תלושה, ישנה ולא שייכת לשנות השבעים והשמונים.


מיץ' קופצ'אק, שראה את שני הצדדים של קארים, הן כיריב והן כחבר לקבוצה ומשמש כיום כג'נרל מנג'ר של הלייקרס, מאמין שעבדו לג'באר השתמש כל כך הרבה פעמים בסקיי-הוק כי באותם ימים אסור היה להטביע בכדורסל המכללות. "שחקנים לא יכולים היו להפעיל אגרסיביות קרוב לסל, אז הרבה מהם בחרו את אופציית הסקיי-הוק". ברגע שהדאנק הפך שוב לחוקי במכללות, שחקנים זנחו את הזריקה המוזרה והחלו לשחק הרבה יותר אגרסיבי בכניסה לסל, בדרך להפוך את סגנון המשחק לזה שמקובל היום.



כשקארים שיחק ב-UCLA הוא השתמש בסקיי-הוק כדי לזכות בשלוש אליפויות תחת ג'ון וודן, שזכה בעשר אליפויות במכללות. הוא רצה שקארים יקבל את הכדור, יכדרר כמה שפחות ועדיף אפילו בכלל לא, ושישחרר את הכדור לסל במהירות האפשרית, באופן כזה שרק הזרוע ואצבעות כף היד יפעלו. "הוא מאוד איטליגנטי", אומר וודן על קארים, "והוא היה מאוד סבלני על המגרש. הוא שמר היטב על הכדור קרוב לגוף וברגע שהוא כבר ישב אצלו ביד – זהו. אי אפשר היה לעצור אותו. אהבתי לראות את הפעולה שמתחילה בברך, דרך המרפק ועד לאצבעות, כשהכדור קרוב-קרוב לגוף".


כשהוא הגיע ל-NBA הסקיי-הוק היה נשק שאף קבוצה לא היתה מוכנה אליו. הזריקה הזו טלטלה את ראשי השומרים ופקחה לרווחה את עיני הצופים. 20 שנה הוא זרק את הסקיי-הוק הזה וזכה בשש אליפויות NBA. הוא גם מלך הסלים של הליגה עד היום עם 38,387 נקודות.


וולטון אומר, שהמלה "לשמור" לא קיימת כשמדובר בזריקת הסקיי-הוק. היינו חסרי אונים. זו היתה זריקה שפשוט אי אפשר לשמור. גם כשהיו שומרים עליו שניים או שלושה, הוא עדיין היה משחיל את הקליעה ובנוסף, היה לו טווח זריקה כמעט בלתי מוגבל".


קארים גם למד מה לעשות עם היד הלא-זורקת תוך כדי תנועה. הוא פשוט מתח אותה במלוא אורכה ויצר לעצמו מרווח בינו לבין השומר. אם קודם היה לשומר בלתי אפשרי לחסום שחקן בגובה 2.18 שזורק סקיי-הוק, עכשיו זה בכלל היה מיותר אפילו לנסות. רגל שמאל שלו הביאה אותו לסיבוב ולשיא הניתור.


וולטון היה מיואש. "אני חושב שהשקעתי כל רגע בקריירה שלי כשחקן במחשבה איך עוצרים את הסקיי-הוק של קארים. עשיתי כל מה שיכולתי, והוא שרף אותי כל פעם, לפעמים עם 50 נקודות למשחק".


עם הזמן, קארים הבין שהוא צריך ללמוד לזרוק סקיי-הוק גם מהפינה השמאלית של המגרש, ובאופן הזה לנער מעליו כל אפשרות שהגנות טורדניות יציקו לו. ביל ברטקה, עוזר המאמן, החל לעבוד על תרגילים שיביאו את קארים גם לצד השמאלי של המגרש ויפריע להגנות, שהחלו לנסות ולמנוע ממנו את הצעדים הבסיסיים של הזריקה, כל עוד הוא עמד מהצד הימני. היכולת לזרוק מכל זווית במגרש, הן ביד ימין והן ביד שמאל, הפכה אותו למכונה מושלמת. זה כבר לא היה רק קטע מגרש אחד, ועכשיו עבדול גבאר התחיל לעבור מצד לצד כשבא לו. כאב ראש אמיתי להגנות.


תוך כדי משחק ועם השנים הבחין פתאום מג'יק ג'ונסון, עד כמה הסקיי-הוק יעיל ונוח. קארים הראה לו את המכאניזם ולימד אותו את כל העניין, ובשלבים המאוחרים של הקריירה שלו אפשר היה למצוא את מג'יק ולקח כמה סקיי-הוקים גם בעצמו. אבל מג'יק היה התלמיד האחרון של קארים. שחקנים שנכנסו לליגה אחרי 89', שנת הפרישה שלו, כבר לא השתמשו בזריקה הזו.



"החזות החיצונית של הזריקה הזו לא מתאימה לסגנון של היום, אין בה שום דבר שדומה לריחופים של מייקל ג'ורדן או דוקטור ג'יי והדור הצעיר רוצה לשחק כמותם, או בסגנון שלהם. לכדרר פנימה אל תוך הסל מאשר לשחק עם הגב לסל", מסביר קע"ג.


וודן אומר, שהסיבה לכך שהצעירים של היום לא משתמשים בזריקה הזו יותר היא הרצון שלהם לשמוע מהקהל את ה-אוווווו ואת ה-אהההההה. "אם הם יטביעו,, הוא אומר, "הם יזכו להרבה מאוד תשואות".


ברטקה טוען, ששחקנים אוהבים סטייל, ולסקיי-הוק יש סטייל משלה אמנם, אבל כזו שאינה פופולארית מספיק. וג'רי ווסט ממשיך את עניין הפופולאריות וחושב שכל מה שצריך לקרות כדי שהזריקה תחזור למגרשים ובגדול, הוא ששחקן אחד יתחיל להשתמש בזריקה הזו בהצלחה ואז יבואו אחרים בעקבותיו. "הליגה מחכה לשחקן הבא שיבוא וייקח את הסקיי-הוק בעקביות ויקלע אותה באחוזים גבוהים. במקרה כזה יבואו שחקנים נוספים וינסו לכלול את הזריקה הזו בתוך הרפרטואר שלהם. כי כשאתה יודע לזרוק את זה נכון, פשוט אי אפשר לעצור אותך".


אנדרו בינום יכול להיות האיש, הסנטר של הלייקרס שסיים את עונת הרוקי שלו כשקארים עובד איתו על הסקיי-הוק לאורך העונה, ובכלל על פעולות שסנטר צריך לעשות. הלייקרס מייעדים גדולות ונצורות לבינום, אבל הוא עדיין מתפתח, עדיין צעיר (18) וההבשלה שלו תבוא מאוחר יותר. כך או אחרת, הוא זה שיכול להיות האיש שיחזיר את הסקיי-הוק ויעביר אותה מהקבר בחזרה למגרשים.


הוא כבר מתורגל, עובד על זה קשה ויודע לבצע את הזריקה בשתי ידיים. והוא עושה את זה מסיבה אחת: "זו זריקה שאי אפשר לעצור, אין לה מענה ואי אפשר לחסום אותה. זו הסיבה היחידה שאני עובד עליה בעקביות וכל כך הרבה זמן", הוא אומר, "אבל לא קל לבצע אותה. ייקח לי עוד זמן ללמוד, אתה מוכרח שיהיה לך טאץ', כי בלעדיו זה לא יילך".


בינתיים, הוא ממשיך להילחם בעצמו מול הצורך לראות את הטבעת לפניו ולא לנחש איפה היא נמצאת כשהיא מאחורי גבו. "בינום שייך לבני דורו, ובדור הזה גם סנטרים רוצים לצאת החוצה ולזרוק שלשות. אין ספק שיש משמעות גדולה לכך שהזריקה הזו אינה אופנתית. היא יעילה, אבל לא אופנתית".


אבל באופנה כמו באופנה, תמיד ישנן כאלה שחוזרות מתישהו. הזמן יאמר אם הסקיי-הוק יופיע שוב ב-NBA בקרוב, אולי זה באמת רק עניין של זמן. ובכל מקרה, האיש שמזוהה איתה כל כך אומר ש"כשחקן הגנה, אתה צריך לדעת היכן ומתי התנועה תתבצע והכדור יעלה למעלה, וקשה מאוד לחזות את זה. לפני שהשומר מגיב, הכדור כבר נעלם יצא מהיד בדרך לסל".

 
 
שוטה הנבואה
 
 
היינו ילדים וזה היה מזמן, אני ודינו וטוני הקטן.
 
 
מי השלושה בצילום? ...
 
 
פעמיים אלוף אירופה עם מכבי ת"א, מדליסט כסף עם הנבחרת. ...
 
 
 
 
 
 
 
Powered By Art-Up