לפני מספר ימים יצא לי לקחת חלק באליפות צה"ל למפקדים. מזה כמה וכמה וכמה שנים אני נוכח באירוע הזה, שעד שלא חווים אותו בשידור חי, לא מבינים עד כמה הוא גדול ומורכב: אלפי קצינים, מגובים באלפי חיילים נוספים, משתתפים באופן פעיל ביותר במשהו כמו 25 ענפי ספורט. המון ענפים, המון אקשן, המון רעש וצהלה, וגם פקק תנועה אדיר, שסותם את כביש החוף למשך חצי יום מינימום.

כדאי לכם פעם אחת לפחות להגיע (כלומר, בארבע בבוקר. אחרי זה אין סיכוי שיעלה בידכם לצלוח את הפקק, אלא אם אתם מגיעים ברגל או על רכב דו גלגלי), ולחזות לא רק בתחרויות עצמן, שזה נחמד מאוד בפני עצמו, אלא גם איך נערכים החילות השונים לאירוע כמו למבצע צבאי של ממש. בואו נאמר רק, שאם לחלק מהאירועים המצערים שפקדו אותנו בשנים האחרונות היתה היערכות דומה, לא ממש בטוח שהם היו מתרחשים, או לכל הפחות - הם היו נראים אחרת.

מטבע הדברים, מצטמצמת ההשתתפות שלי לתחום הכדורסל. כמה שעות מרוכזות של משחקים מקוצרים בין נבחרות החילות (בחלוקה לפי דרגות). ארבעה בתים, ארבע הראשונות בחצי הגמר, שתי המנצחות בגמר וסיימנו. קצר, מהיר, אלגנטי ובהחלט ממצה, במיוחד לאור העובדה שחלק מהמשתתפים בטורניר הכדורסל צריכים לייצג את כוחותיהם בעוד כמה ענפים.

מאז ומעולם מצאתי את האליפויות האלו מהנות מאוד. קודם כל, פוגשים הרבה מכרים מהתחום: מאמנים ושחקנים מה"אזרחי" על תקן מאמני הנבחרות השונות או שותפים בצד הארגוני של האירוע, וגם לא מעט שופטים שפעם חלקתי איתם דקות פרקט. באמת נחמד להיפגש פעם-פעמיים בשנה ולהחליף אהלן-מה-נשמע-איך-הולך-מה-אתה-עושה-היום וכל מיני כאלה.

אלא שהפעם שמתי לב ממה אני הכי נהנה באירועים האלה: משחקי הכדורסל במסגרתם הם הדבר הכי קרוב לאלה עליהם גדלתי, לימים בהם הכדורסל היה רק ספורט ולא שום דבר אחר. לא, לא נעשה כאן ועכשיו "חיים שכאלה" לענף, אבל אלו העובדות והעובדות, האמינו או לא - הן אלו.

מה היה לנו שם? קבוצות שאיש מחבריהן לא מקבל אגורה (לפחות לא עבור כדורסל), המונעות קודם כל ולפני הכל על ידי אהבת הענף ורצון פשוט ובסיסי לשחק ולנצח, אבל ממש לא הופכות הפסד לאסון לאומי. שחקנים ומלווים עתירי גאוות יחידה, הנתמכים על ידי אוהדים במספרים משתנים, אבל בעלי מחויבות קבועה לסמל. זוכרים? סמלים וכאלה?

במשחקים בהם לקחתי חלק היו שחקנים טובים פלוס, טובים מינוס, בינוניים וגם לא מעט כאלה שלא בדיוק דומים למשהו, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, נתנו בכל שנייה על הפרקט 110 אחוז מעצמם למען הצלחת הקבוצה. לא כי כל ניצחון או הפסד התבטאו אצלם מיידית בכיס, לא משום שבקצה הדרך חיכה להם איזשהו בונוס יוצא דופן, אתם יודעים מה - בלי לבדוק אני מוכן להתחייב שגם לא בגלל שמישהו הכריח אותם או פקד עליהם. פשוט בגלל שהם אוהבים את המשחק כמו שהוא, ומשחקים אותו כמו שצריך לשחק אותו.

כן, אני יודע שבעולם המקצועני והציני של היום זה נשמע נוסטלגי, תלוש, ואולי אפילו דביק-משהו, אבל פעם-פעמיים בשנה ממש כיף לי להפוך לכמה שעות לדאג או לטוני, ולחזור במנהרת הזמן לימים אחרים, ולטעמי הרבה יותר כיפיים מהבחינה הזו. הפרחים לצה"ל.

על הבושה

אחד מאלה הנוטלים חלק בשנים האחרונות באליפויות האלו, בצד הארגוני שלהן, הוא נדב הנפלד. הפעם יצא, שהאליפות התקיימה ימים בודדים אחרי משחק ההוקרה המרגש והמושקע שערכה מכבי לניקולה וויצ'יץ'. אמרו וכתבו את זה קודם לפניי, והרבה יותר מפעם אחת, אבל בכל פעם שאני נתקל בהנפלד קשה שלא לחשוב על העובדה שעד היום לא מצאה מכבי תל אביב לנכון לקיים משחק שכזה לכבודו ולכבוד דורון ג'מצ'י.

נשאיר לרגע את דורון בצד. לגבי הנפלד, אין לי כמעט ספק שאותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, בה הוא נפרד ממכבי תוך שהוא מטיח בראשיה, באופן די חסר תקדים, דברים קשים ביותר - היא-היא הסיבה להתעלמות ממנו. במכבי יודעים יפה מאוד מה גורלו של מי שמכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי.

ולמרות זאת, אם אכן זו הסיבה שמונעת ממזרחי, פדרמן וחבריהם להיפרד כראוי מאחד הגדולים ביותר שאי פעם שיחקו כאן, שלא לדבר על התרומה המקצועית שלו למועדון במשך יותר מעשור, הם יוצאים פארשים וקטנים ברמות שקשה לתאר. גם אם הסיבה היא אחרת ("לא מצאנו עדיין את ההזדמנות הנאותה" בלה-בלה-בלה), זו סתם בושה, חרפה וכלימה שג'מצ'י והנפלד עדיין על ממתינה. מתי משחק ההוקרה למרכוס פייזר?

shaharhermelin@gmail.com