יש ללכת לאיבוד במובן השלילי, ויש גם ללכת באיבוד במובן החיובי, והדרכים לעשות את זה הן כנראה כמספר האנשים שעל פני כדור הארץ. אלון אולארצ'יק מציע את הסלואו, תחושה שאני יכול להעלות מזכורני אי-שם מימי הנעורים כמחממת לב בהחלט, מרגשת מאוד ונעימה מאוד. זה היה נכון לאז, לא רואה איך זה משפיע עלי לטוב עשרים שנה ויותר אחרי רגעי האושר ההם.
במחשבה נוספת, אולארצ'יק עצמו והסחורה שלו הם דרך לא רעה בכלל ללכת לאיבוד. במובן החיובי, כן? הוא מביא איתו משהו שאין כמעט אצל אף זמר ישראלי. משהו מעודן ורגוע ומאוד בוגר, כאילו לא שייך לזמן ולתקופה. הוא ורוב השירים שלו שייכים לסצינה אחרת לגמרי מישראל 2006 וגם מישראל 2000 ואפילו מישראל 1995. ואפשר לרדת בשנים עוד ועוד, ועדיין לא תהיה לאולארצ'יק מקבילה ישראלית. אומרים עליו תמיד שהוא גלותי, כי לא נולד כאן וחומרי התרבות הבסיסיים שלו הם אחרים. אולי זה נכון, אבל באופן מוזר הוא מאוד ישראלי בעיניי, למרות ששום דבר בו לא מצביע על זה.
גלגל"צ בחר להשמיע את "בואי נתחבק" שלו לקראת הצהריים. חום אימים בחוץ, מלחמה בצפון, מכבי חיפה באנפילד, יש עוד תוכנית להגיש הערב ברדיו, הילדים בחופש הגדול מתקרצצים מסביב, אשתי עובדת כמו אתון ואלון אולארצ'יק שר לו ברגוע-רגוע. הכי רגוע שאפשר, למלים של חנה גולדברג. אני מרגיש חובה לתת לו קרדיט על זה.
אם קצת עצוב לך
רע וכואב
אם את זקוקה לי
יש לך גבר אוהב
אם את שוכבת
שם לבדך
תני לי בחושך
לאחוז בידך
בואי נתחבק, נלך לאיבוד
בואי נתחבק בסלואו צמוד
בואי נתחבק, נלך לאיבוד
בואי נתחבק בסלואו צמוד
אם את רועדת
בלילה החם
אם את פוחדת
שכל מה שטוב נעלם
בואי לגעת
בואי אלי
כן, את יודעת
אני ארקיד אותך לעולם
בואי נתחבק, נלך לאיבוד
בואי נתחבק בסלואו צמוד
בואי נתחבק, נלך לאיבוד
בואי נתחבק בסלואו צמוד
