הכתבה המצוינת על קארים עבדול ג'אבר והסקיי-הוק הבלתי ניתן לעצירה שלו, עוררה באופן טבעי המון נוסטלגיה ל-NBA של שנות ה-70' וה-80', עם היריבויות והשנאות המיתולוגיות שעוד נתייחס אליהן בהרחבה מתישהו בקרוב, אבל במקביל - חיברה אותי ישירות דווקא לאליפות העולם שאו-טו-טו כבר כאן. וכי למה? וכי ככה: הרבה שחקנים גדולים יהיו ביפן, אבל אם חושבים על זה לעומק, קשה לשלוף מישהו מתוכם שמחסן הנשק הפרטי שלו מתהדר, כזה של קארים בשעתו, באיזו תנועה או קליעה אחת מיוחדת, שאין, פשוט אין מה לעשות נגדה, חוץ מלהתפלל, אולי, ולהתבאס, בטוח.
אז נכון, ללברון ג'יימס ודוויין ווייד יכולות על גבול הבלתי אנושי, ומגוון מוּבִים שהסיכוי לעצור אותם מקביל לסיכוי שלא יהיו בבוקר פקקים בכניסות לתל אביב, נוביצקי מדהים, גאסול וג'ינובילי טובים עד מצוינים בדרך כלל, והרשימה נמשכת עם ההוא והזה ועוד כל מיני, שאף אחד לא ממש נופל מהכסא בכל פעם שהם קולעים 30-20 נקודות. אבל לא יודע, מצד אחד - כבר הוכח שעם כל מיני שמירות אזוריות, מעורבות וכד' אפשר להגביל, ולפעמים אפילו לעצור, את הסופרסטארים של ימינו, ומצד שני - לי אישית חסרים אלה מולם אתה יודע קבל עם ופרקט לא רק שהם עושים עליך עכשיו סל, אלא גם באיזה אופן, ושאין לך שום דרך לעצור אותם.
למשל, אם דיברנו כל כך הרבה על הסקיי-הוק, הרי שבזמן שקארים עוד היה תלמיד תיכון בשם לו אלסינדור, עמדה אירופה כולה חסרת אונים מול קליעות הוו של קליף לויק, פורוורד אמריקני שהגיע לריאל מדריד, הפך מיד לאחד מכוכביה ובהמשך התאזרח והיה גם לאחד המובילים בנבחרת ספרד. כילד, הספקתי לראות אותו רק בשלהי הקריירה, עדיין משחיל את הווים באחוזים מדהימים מכל מקום במגרש. מה נאמר ומה נגיד, אם ענק (תרתי משמע) כדינו מנגין אומר שהוו של לויק הוא הקליעה היחידה עימה לא הצליח להתמודד ולו פעם יחידה, מה יגידו אזובי הקיר?
ואיפה, באמת איפה, תמצאו משהו שיזכיר את האלמנט הרשום על שמו של דראזן פטרוביץ' הגדול מכל? ימינה, שמאלה, עוד כדרור כשהכדור דבוק ליד משל היה חבר כנסת על כסאו, עוד הטעיית ראש וכתפיים, עצירה פתאומית לג'אמפ, סוויש, וריצה חזרה להגנה תוך חגיגות ניצחון כאילו ממש הרגע כבש האיש שער במשחק-שאין-להזכיר-כאן-את-שמו.
ואם תאמצו ממש חזק את התאים האפורים, האם תעלו בדעתכם פיגורה עכשווית שתזכיר את חברו של דראזן ז"ל בפקולטה למדעי ההתפתלות וההשתחלות לצבע, הלא הוא ניקוס גאליס יבדל"א? רבאק, כולה מטר שמונים וחמש ביום חם במיוחד ועם נעליים, אבל עם הרבה כוח וזריזות, בעזרתם היה מפלס לעצמו דרך פעם אחר פעם ללב היער, כאילו היה מינימום כיפה אדומה בדרך לבית סבתה. באיזהו שלב, שניים-שלושה-ארבעה מטר מהסל היה נעצר ללא התראה מוקדמת, ובעזרת רגליים כמו עמודים של האקרופוליס, ניתור של חרגול על ספידים ויד רכה שיורה לך ישר לרקה - היה קובר הן את הכדור והן את השומר.
והיו עוד ועוד: ד"ר ג'יי עם (בין היתר) הריחוף המסתיים בפינגר-רול, האקים אולאג'וואן עם הסיבוב המסחרר על קו הבסיס, קווין מקהייל עם הפייד-אוויי ומייקל ג'ורדן - טוב, איך שהוא רצה, בעצם...
לכן, יתכבד ויקום נא אחד מכוכבינו דהיום, ומעבר למגוון העצום של יכולותיו ותנועותיו יטרח ויסגל לעצמו מוּב ייחודי, כזה שבמהרה יהפוך הן מקור לתסכול מתמשך ליריבים האומללים, והן מקור לחיקוי לאלפי מעריצים צעירים בכל רחבי הגלובוס. וכן, אליפות העולם ביפן היא בהחלט מקום טוב להתחיל בו, אז בבקשה חברים - דה פלור איז יורז.
