ליגת העל לנשים נפתחת היום, וזה יפה מאוד ושיהיה לכולם שם בהצלחה. היורוליג מתחילה ביום חמישי, ובינתיים ימשיכו בתקשורת לטחון ולגרוס עד דק את כל בעיותיה ותחלואיה של מכבי, אבל שוב גם זה יפה מאוד ושיהיה לכולם בהצלחה. ליגת קזינו, לעומת זאת, תמתין עוד שבוע שלם עד ג'אמפ הפתיחה, אבל חיכינו (?) כל כך הרבה, לא נחכה עוד שבוע? נחכה, ושיהיה לכולם בהצלחה. אבל עם כל הכבוד לליגות הנוגעות לנו ישירות בדרך זו או אחרת - מה שהרבה יותר חשוב מכל הנ"ל לכמה וכמה אנשים שאני מכיר, הוא שעוד שבוע וקצת ה-NBA יוצאת לדרך.

לואיס הניו יורקי, ד"ר למשפטים ואוהד ניקס פנאטי, הוא כמובן אחד מהם. בסוף השבוע הוא התקשר, והפעם הביא איתו תגבורת בדמות סטיבן, אחיו הצעיר, גם עורך דין, גם אוהד ניקס רק הרבה יותר פנאטי. שניהם היו על הקו בו זמנית מדירת ההורים (אם אפשר לקרוא לדופלקס ששטחו כמו קיבוץ בינוני בעמק חפר - "דירה"), אי שם בערבות מנהטן, שבע דקות ועשרים ושש שניות הליכה ממדיסון סקוור גארדן.

לואיס ואני פתחנו, כמקובל, בחילופי התעניינויות בנושא הבריאות, המשפחות, העבודה, הכסף (שלו) שהלך קיבינימט בוול סטריט, ומה-אתה-אומר-על-אובאמה-ינצח-אה?, אבל לסטיבן לא היתה סבלנות בשבילנו. "קאם און, אנשים, תפסיקו להישמע כמו שתי נני'ז על ספסל בסנטרל פארק. מה אתם אומרים על הניקס? ראיתם איך דפקנו את הסלטיקס בבוסטון אתמול? איים טלינג יו, ד'אנטוני הוא הדבר האמיתי. זו התפיסה שמתאימה לניו יורק: ההגנה הכי טובה היא ההתקפה, וההתקפה הכי טובה היא גם ההתקפה. השנה הולכת להיות השנה שלנו. ריד מיי ליפס".

התקשיתי שלא לחייך לעצמי, וזאת לאור העובדה הפשוטה שכבר שמעתי את סטיבן, ולא רק אותו, מתלהבים בצורה כזו יותר מפעם אחת, ואיך זה נגמר בסוף כולכם יודעים. התכוונתי לומר משהו, אבל לואיס הקדים אותי. "סטיבי", הוא סינן כמעט בלחש, "יש לי שתי מלים בשבילך. רק שתיים: צ'ארלס סמית'". דממה השתררה על הקו. דממה כבדה ומדכאת. "ג'יזס קרייסט, לואיס", היה סטיבן הראשון לומר משהו, "אפילו יום אחד של הרגשה טובה לא תיתן לי? תמיד אתה חייב לגרום לי להרגיש כמו מישהו שצולל לאמבטיית קרח רגע אחרי שסיים ריצת מרתון? איזה דאונר אתה! עכשיו עצבנת אותי. אני הולך לאכול צהרים עם אמא. לפחות היא לא זוכרת את צ'ארלס סמית'. ביי".

"מה אפשר לעשות?", אמר לואיס אחרי שסטיבן ירד מהקו, "כאח הבכור, אני רואה את עצמי אחראי לכך שהילד לא ישקע עמוק מדי באשליות שהנה אנחנו הולכים לקרוע את הליגה. למרות שאני מאמין שנהיה השנה טובים יותר, אנחנו רחוקים עדיין מלאיים ברצינות על מישהו בפלייאוף. סטיבן חייב להפנים את זה כבר עכשיו, לפני שזה יגיע למצב של שברון לב, ולצעיר אין דרך יעילה לעשות זאת חוץ מלהזכיר בקול רם את השם המפורש, הצֶלֶם בהיכל, צ'ארלס סמית', ואגב - אמא שלנו זוכרת אותו מצוין".

תזכורת למי שהוא לא אוהד ניקס או בולס, או סתם שכח (אם כי, איך אפשר??): גמר המזרח 1993, הניקס, עם יתרון הביתיות, מארחים את הבולס למשחק מספר חמש. המצב בסדרה 2:2, אחרי שכל קבוצה ניצחה פעמיים בבית. הניקס, עם פט ריילי על הקווים ועם פטריק יואינג, ג'ון סטארקס, דוק ריברס, צ'ארלס אוקלי, צ'ארלס סמית', אנתוני מייסון ואחרים - נראית לאורך כל הסדרה בכלל לא רע מול ג'ורדן, פיפן, בי.ג'יי ארמסטרונג,, הוראס גראנט, ביל קרטרייט ושאר חברי הבולס הגדולה, אבל לכולם ברור שלאור מצב העניינים זהו משחק המפתח.

רוב המשחק העסק די צמוד. מייקל נפלא (סיים עם טריפל דאבל של 29 נק', 10 ריבאונדים ו-14 אסיסטים מתוך ה-19 של כל הקבוצה במשחק), פיפן מצוין (28 ו-11) וגם שאר שחקני החמישייה בסדר גמור. הניקס נשארים בתמונה בעיקר בזכות יואינג (33 ו-9) ומייסון (17 ו-8 מהספסל). משהו כמו חצי דקה לסיום הניקס מובילים 92:94. ג'ורדן מושך אליו את כל ההגנה, ואז מוצא את ארמסטרונג חופשי בפינה השמאלית לשלשה. רק רשת. נקודה לבולס.

פסק זמן ואחריו התקפה אחרונה של ניו יורק. דווקא סטארקס, ביום נוראי, מקבל את הכדור מול ג'ורדן, מצליח להטעות אותו ולראות אור יום אבל בשנייה האחרונה נזכר שהוא ביום נוראי ומוסר ליואינג שניצב על קשת השלוש. יואינג מנסה לכדרר פנימה אולם נתקל במגן, מאבד שיווי משקל ותוך כדי נפילה מצליח למצוא את צ'ארלס סמית', במצב שחייב להיגמר בקרש סל או בדאנק, מה שיבוא קודם.

סמית' עולה ונחסם, משתלט על הכדור, עולה שוב אולם ג'ורדן מספיק להגיע ולהוציא לו את הכדור מהיד. שוב סמית' מגיע ראשון לכדור אולם מחטיא שוב, מנסה פעם רביעית ועוד פעם נחסם. ג'ורדן משתלט ושולח את ארמסטרונג לצעד וחצי עם הבאזר. נגמר 94:97 לבולס, שסוגרים עניין במשחק השישי בבית וממשיכים לניצחון על פיניקס בסדרת הגמר. סמית' זוכה בכינוי "ליי-אפ" שירדוף אותו כל חייו, אוהדי הניקס "זוכים" בטראומה, שגם היא תרדוף אותם לנצח, או עד הפעם הבאה שיזכו באליפות. כלומר לנצח. הנה כאן, שש ומשהו דקות של מייקל ג'ורדן בשיאו, כולל השניות האחרונות ומופע האימים צ'ארלס סמית'.

"אתה מבין?", אומר לי לואיס, והכאב ניכר עדיין בקולו, "כל פעם שסטיבן והאחרים מתחילים עם האשליות, אני נאלץ לכמה דקות להפוך ממשפטן לרופא שיניים. אתה הרי יודע שעקירה הכי טוב לעשות בזבנג וגמרנו, מאשר למשוך את הכאבים לזמן ממושך, נכון?". נכון, אני אומר, אז בוא נדבר על דברים שמחים יותר: אליצור רמלה, רמת השרון או רמת חן - מי לוקחת אצלנו את ליגת העל לנשים?

shaharhermelin@gmail.com