הימים אינם ימים קלים ופשוטים מבחינת הכדורסל. לא נכחד ואף לא ננסה להכחיש זאת כלל וכלל. מצד אחד העבודה שמונעת ממני לצפות ברבים מהמשחקים, או לפחות בחלקים גדולים מתוכם, מצד שני עייפות גדולה כתוצאה מאותה עבודה ממש, המקשה עליי מאוד להישאר מרוכז (שלא לומר ער) כאשר אני כבר כן מתיישב לצפות, אבל הבעיה הגדולה היא דווקא הצד השלישי.

הצד השלישי משמעותו העניין, כלומר החוסר בו. לפחות 80 אחוז מהכדורסל שכן ראיתי בשבועות האחרונים פשוט לא עניין אותי. לא ברור למה, אבל אלו העובדות. ליגת קזינו? שרדתי בקושי רב מאוד ורק למספר דקות. יורוליג? גם לא ממש. ליגת העל לנשים? ליגת התיכונים? כן, בדיוק כמו שזה עניין את רובכם. NBA? קצת יותר, אבל עדיין רחוק שנות אור ממה שהיה פעם. למה זה קורה? לא הצלחתי לברר כשדנתי עם עצמי בסוגיה, ולכן סיכמתי שמדובר במשברון זמני, אבל גם שלאור נורות האזעקה שנדלקו חובה עליי להמשיך ולעקוב כדי למנוע התדרדרות נוספת.

והנה, ממש לפני יום-יומיים, ביקרתי את ידידי ורעי מ.י, האגדה והאיש. כזכור לכולכם (או שלא) - אין ל-מ' חיים פרט לכדורסל. אי לכך ובהתאם לזאת, מצויד ביתו בארבע טלוויזיות ובצלחת לווין בגודל היכל השלום והאחווה, על מנת שלא יחמיץ האיש אף סל או צעדים, בין אם מדובר בפיינל פור של היורוליג, ובין אם במשחק אמצע טבלה בליגה השנייה של דרום-מזרח ניו זילנד. כזה הוא מ' וטוב שיש אחד כזה. חסכו שלא יחסר.

בעוד שנינו משוחחים לתומנו על נושאים כאלה ואחרים, כלומר על כדורסל, כדורסל וכדורסל, העפתי מבט אל הפלזמה הענקית שתלויה על קיר הסלון, ששידרה באותו רגע ממש, לא תאמינו, משחק כדורסל. לא טרחתי לברר באיזה משחק מדובר והיכן הוא נערך. אולי היה זה משהו מאיזו ליגה בסין, אולי יפן, יתכן שוייטנאם ויש מצב שמדובר היה בכלל בקוריאה (סליחה ומחילה על כך שמתקשה אני מאוד למצוא את ההבדלים ביניהם, לפחות במראה החיצוני). מה שתפס אותי היה הקצב והסגנון.

עכשיו ככה, לא יודע כמה מכם זוכרים את דנבר נאגטס של סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90', עת אימן אותה פול ווסטהד. מדובר היה בקבוצה פסיכית לגמרי, שבהוראתו המפורשת של מאמנה לא ניהלה התקפות שהיו ארוכות מ-10 שניות, ודהרה על המגרש כמו ארנבי אנרג'ייזר על ספידים. מייקל אדאמס, אורלנדו וולרידג', מחמוד עבדול ראוף, וולטר דייויס, רג'י וויליאמס, בלייר רסמוסן ואפילו קורי גיינס היו השחקנים המובילים בנאגטס, שהתוצאה הממוצעת במשחקיהם היתה 130-119, ולא לטובתם, כן? באותם שנים, נהגו בארה"ב לכנות אותם Enver Nuggets, משום ש-D לא היה אפשר למצוא אצלם בשום מקום.

למה נזכרתי בחבר'ה של ווסטהד? כנראה משום שלעומת מה שהתחולל על המרקע בסלונו של מ', אני מניח שהנאגטס ההם היו נראים כמו צב צולע בחודש התשיעי, או כמה זמן שלא נמשך ההיריון שלהם. פשוט אין לתאר מה שהלך שם: אין סוף התקפות בקצב מסחרר בשני הצדדים (הסֶט-אופנס שלהם נמשכה 3.2 שניות, אז דמיינו לבד איך נראו המתפרצות), אלפי זריקות לשלוש, רבבות איבודי כדור ותוצאה בסביבות ה-120-125.

התיישבתי מול הטלוויזיה בתחילת הרבע השלישי, רק לשנייה, ופתאום גיליתי שנגמר המשחק ואני עדיין באותה פוזה בדיוק. משחק ש"שכונתי" לידו זה הדבר הכי מובנה ומאורגן בעולם, ללא סופרסטארים על הפרקט, בלי מאמני צמרת על הקווים, גם בלי יומרות ובלי כלום. סתם כיף אחד גדול שהשאיר אותי צמוד לטלוויזיה יותר מכל משחק אחר בו נתקלתי לאחרונה.

יכול להיות שזו, ולא אלן אייברסון, היא התשובה. אולי די לנו קצת מכל מיני ליגות נעלות ומפעלים נשגבים עם הקצפת של אנשי המקצוע בארץ ובעולם, שלא לדבר על הפקולטה למדעי הינאקיס (כן-כן, אתה מאמן גדול, הקבוצה שלך מדהימה ועם הכדורסל המופלא והנעים לעין שלך תגיעו השנה הכי רחוק שאפשר, בתקווה שזה יהיה באזור זנזיבר או משהו).

אולי מה שאנחנו צריכים זה כמה ערבים של משחקים מופרעים ושכונתיים שכאלה, שאולי לא יובילו את הקבוצות שיטלו בהם חלק לשום תואר, אבל גם לא יגרמו לנו לוותר על שידורי כדורסל לטובת "מבט". אוקיי, דוגמה לא טובה. יש גבול. היידה, מאמנים נא לשחרר את הרסן ולתת לבחורים לרוץ ולהתפרע עד כלות הכוחות. ברצינות, כלומר בכלל לא ברצינות - סתם בכיף.

shaharhermelin@gmail.com