יש משהו מאוד מעניין בלהיות סטטיסטיקאי במשרה מלאה.

מלאה, כן?

וגם מאוד מייגע, אני מתאר לעצמי (קצת-קצת מתוך ידיעה).

הסטטיסטיקאים, יושבי הארכיונים ואלה שכבר מזמן קיבלו פרצוף של מחשב, הם אלה שצריכים קרן שמש מלטפת על הפרצוף יותר מכל אחד אחר. קל מאוד לטבוע במספרים. קשה מאוד לצאת מזה. אלא שבסופו של דבר, מדובר בסוג של אהבה.

אין הרבה יותר דברים מרגשים יותר מלעקוב אחר שחקנים לאורך כל הקריירה, לראות מי חוצה ראשון את 10,000 הנקודות, 5,000 הריבאונדים, 3,000 האסיסטים. השחקנים רצים על המגרש, קולעים עוד סל, חוטפים עוד כדור ולא ממש זוכרים שהכל נרשם לאורך זמן מעבר לפלט הסטטיסטיקה שמודפס אחרי משחק.

פתאום זה קורה ושחקן מקבל הודעה: חבוב, קלעת את הנקודה העשרת אלפים שלך בקריירה.

יא אולוהים! סוג של התרגשות לא רק לשחקן עצמו, אלא גם לסטטיסטיקאי שתיעד, אסף, בדק וליקט כל סל בכל חור, בכל מפעל, בכל מסגרת.

בארץ אין בעצם תקן כזה בשום מקום. ישנם כמה מתנדבים, חלקם נשרו מהסיפור עם הזמן, חלקם נושאים בעול עד היום, שממשיכים לעדכן כל נתון וכל עניין באהבה גדולה. חלקם הצליחו להפוך את ההתמכרות להובי שמשלם להם את החשבונות החודשיים, כי יש מי שקונה את הנתונים האלה.

ערוצי טלוויזיה שמשדרים כדורסל, למשל. הנתונים האלה שרסקין, ארבל או שלח מספרים לכם עליהם? זה מהסטטיסטיקאים, כמובן, אלה שמתעדים, שומרים, אוגרים, משווים ואוספים. יכול להיות שצריך למצוא להם שם חדש, קצת כמו שהאפסנאים של פעם נקראים היום אנשי משק. אולי, נניח, מתעדים, או תחקירני כדורסל. נשמע יותר מכובד ונכון.

אבל להיות ממש סטטיסטיקאי במשרה מלאה, שעושה אך ורק את זה וחי מהעניין – נו, אני חושב שאין מישהו כזה כאן בארץ.

והאמת, אני לא יודע איך זה עובד בחו"ל, אבל תחושה עמומה אומרת לי שבליגה הספרדית, למשל, יש איזו מחלקה קטנה שזה כל עניינה וזו כל עבודתה. יש בה אולי שני אנשים, אולי שלושה, אבל כל עניינם הוא ליצור ולשמר ארכיון סטטיסטי חי ונושם של תולדות הליגה הספרדית בעבר ובהווה.

זו ההערכה שלי, שמתבססת כמובן על כלום. כך או אחרת, אחרת או כך, הייתי רוצה לחשוב שזה המצב.

היורוליג, למשל, לקח את זה כבר לקצה, מבחינתי. לבוא ולספר שליותם הלפרין, נניח, חסרות עוד שלוש חטיפות כדי להגיע ל-100 – נו, זה לא ביג דיל. זה לא נתון שסוחט ממני התעניינות. לא כל מאיה ראויה לציון.

נקודות הציון הגדולות יותר, המרשימות יותר, הן שיוצרות עניין. חואן קרלוס נבארו היה צריך שמונה נקודות במשחק הביתי היום נגד גרנאדה, כדי להגיע לחמשת אלפים. בעיניי זו ידיעה מכובדת לכל דבר: מציגים את הנתון, מספרים כמה קלע בכל המסגרות, לוקחים ממנו תגובה, התרשמות, ציטוט כלשהו, משווים אותו לגדול קלעי ברצלונה, חואן אנטוניו סן אפיפניו, שכדי להגיע אליו נבארו צריך עוד אלפיים ומשהו נקודות. והנה סיפור לגיטימי לכל דבר ועניין לא פחות מכל התעסקות ב"ראשי מכבי ת"א יקיימו היום ישיבה ובה יסכמו סופית את הצטרפותו של שרון דרוקר", גם אם זה מעניין אחוז גדול יותר מכלל האוכלוסיה.

לשבת בבונקר ולהזין את נתוני הסטטיסטיקה השבועיים של הליגה זה משהו שאני יכול להתגעגע אליו. עשיתי את זה פעם, אבל זה היה מזמן. בימים אחרים. גדול וקטן עלי כיום, בו-זמנית, מכל מיני סיבות.

יחד עם זה, אולי בפנסיה, מתישהו, עוד יקפוץ לי הפיוז ואני אחזור לדברים האלה כמו מישהו שעוזב את תל-אביב כי אין בה חנייה, אי-אפשר ללכת על מדרכות עם עגלת תינוק ולא נוח לגדל בה ילדים, אבל בתוך תוכו נשבע שעוד יחזור יום אחד לחיות בה, כי אין כמו החיים בלב העניינים כשכל דבר נגיש בכל שעה.

היידה נבארו, יא מנוול.

5006 נקודות יש לו במדי ברצלונה, נכון להיום אחרי המשחק נגד גרנאדה.

איך אני יודע? סטטיסטיקאי ספרדי עלום-שם דאג לבשר זאת לעולם.
קראתי, קטלגתי, זכרתי.

וככה זה צריך להיות.

תודה, בהזדמנות זו, לכל המעדכנים העקביים באשר הם. בלעדיהם היינו מחמיצים הרבה מאוד רגעים חשובים בתולדות הכדורסל.