המשחק המצוין של ליאור אליהו מול ציבונה גרר - כצפוי ואף בצדק - כמות אדירה של מחמאות מצד הקולגות במכבי ומחוצה לה, מאמנים, פרשנים ואוהדים. במקביל, התמלאו אמצעי התקשורת בעשרות נתונים, המוכיחים שחור על גבי לבן כי מדובר לא רק בתואר ה-MVP השבועי של היורוליג, אלא גם בשיאים אישיים של אליהו בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים, ואפילו בשיא לאומי בנקודות מדד.

עד כאן, הכל בסדר. שום טענה לאף אחד, בטח לא לאליהו עצמו, שלולא הוא - לא רק, אבל בעיקר הוא - היתה מכבי בסכנה מוחשית של הפסד לציבונה ועל גבול אי העפלה לטופ 16. העניין הוא, ששנייה וחצי אחרי שסיימה התקשורת להתייחס ישירות לתצוגה מול זאגרב, וכמקובל מאוד במחוזותינו במצבים שכאלה, התחילו כולם, או לפחות חלקם הלא קטן, לדבר על העתיד המבטיח ב-NBA שצפוי לטאלנט בעקבות משחקים שכאלה. וזה דווקא לא בסדר, או לפחות לא רציני.

אובססיית ה"מתי כבר נראה את הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם?" נוצרה, יש להניח, כבר בשנת 1975, בימים בהם נאלץ מיקי ברקוביץ' לוותר על החלום, ולחזור ליד אליהו אחרי שנה במכללת UNLV. מאז, היא רק הלכה ותפסה תאוצה ונפח, רק כדי לגרום מפח נפש לאומי בכל פעם שחלום נוסף התנפץ, במיוחד במקרים כמו אלה של דורון שפר ועודד קטש, שהיו במרחק נגיעה מהבאר, אולם כידוע וכזכור לשתות ממימיה לא שתו. האגדה מספרת, כי דייויד סטרן שלח מייל לכל המאמנים, השחקנים, הבעלים, האפסנאים ומחלקי המגבות בארה"ב, ובו הוראות מפורטות כיצד יש לענות לשאלה של הנודניק התורן מישראל. זה הולך בערך ככה: "לשחקנים הישראלים יש פוטנציאל נהדר, ואין לי ספק שלא רחוק היום בו נראה כמה מהם ב-NBA".

לפני שנתיים פלוס זה היה תורם של אליהו ושל יותם הלפרין לעשות כותרות, אולם חגיגות בחירתם בדראפט נדמו במהרה, והם שקעו שוב באפרוריות השגרה והמציאוּת. היכולת הבינונית עד דלה, שהפגינו לאורך חלקים גדולים מהמשחקים באותה תקופה, לא ממש תרמה, גם לא הספסול של אליהו על ידי שרף בעונה שעברה. הלפרין נדד לפיראוס וכבר מזמן, כולל נכון לעכשיו, לא נראה בעניין. עומרי כספי, שאאוט אוף דה בלו קפץ (או הקפיץ את עצמו) למשבצת ה"אולי זה אני", חזר גם הוא לכדור הארץ, ופתאום אליהו, אחרי שניים-שלושה משחקים לא רעים ואחד מצוין, שוב מזנק לפּוֹל-פוזישן של מימוש התקוות הלאומי. וזה כאמור, לעניות דעתי הלא קובעת, לא רציני כלל וכלל.

נכון להיום, ליאור אליהו הוא לא שחקן NBA. אפילו לא קרוב. כלומר, ברור שהוא יכול להיכלל בסגל של כל אחת ואחת מהקבוצות - שחקנים הרבה פחות מוכשרים ממנו עשו ועושים זאת גם כרגע - לתת דקה פה חצי דקה שם ולצבור שברי סטטיסטיקות. אבל לשחק ממש? להיות פקטור משמעותי ברמה של 20-15 דקות לפחות מדי ערב? לא בבית ספרנו, ולמרבה הצער לא בבית ספרו של אף אחד מהצד ההוא של האוקיינוס האטלנטי.

איש לא ייקח מליאור את האתלטיות והמהירות שלו, את המוּבים בצבע, את יכולת המסירה הלא רעה ואת התנועה ללא כדור בהתקפה. למרבה הצער, כאן פחות או יותר זה נגמר, ובמונחי NBA זה ממש, אבל ממש, לא מספיק.

זה לא שאין לו פוטנציאל. יש לו בהחלט, אבל הוא רחוק מאוד ממימושו ברמה של NBA. הדרישות ממספרי שלוש - וב-NBA הוא לא יהיה, אם בכלל, שום דבר אחר (פאוור-פורוורד? ממש. אפילו לא פאוור ריינג'רס. נסו לרגע לדמיין אותו שומר על קווין גארנט, טים דאנקן, כריס בוש או כל מספר ארבע אחר. גם אתכם זה יצחיק) - הן כיום גדולות ומורכבות ביותר. הסמול פורוורדים חייבים קליעה טובה ומעלה, נכון? יכולת הקליעה של אליהו מטווח ארבעה-חמישה מטר בינונית ומטה, בלשון המעטה, ובאזור קשת השלוש היא כבר חלשה עד חלשה מאוד. הם חייבים להיות מסוגלים להוריד כדור לרצפה? הכדרור שלו רחוק מלעמוד בסטנדרטים של ה-NBA. אה כן, יש גם את העניין הפעוט הזה, שלמרבה הצער אליהו לא בדיוק שמע עליו, שנקרא הגנה.

אי לכך ובהתאם לזאת, עד שישפר דרמטית את עקבי אכילס במשחקו נא להפסיק עם הרמיזות בעובי מרכוס פייזר ("יוסטון, ווי דונט הב א פרובלם" - ט. בורשטיין, פילוסוף וסטנדאפיסט) ובעיקר עם האשליות. שחקנים הרבה-הרבה יותר גדולים והרבה-הרבה יותר מוכשרים מאליהו, עד לרמתו של דראזן פטרוביץ' ז"ל, נאלצו למחול על כבודם ולקרוע את התחת עד שהגיעו למעמד ראוי ב-NBA. אליהו עדיין רחוק משם. שיתרכז בינתיים בירושלים, גליל ובני השרון מכאן, ובאבלינו ולה מאן משם. עד להודעה חדשה, זו הליגה שלו.

shaharhermelin@gmail.com