עד היום שואלים אותי פה ושם למה כל השנים האלה לא ניסיתי לאמן. בטח ישאלו גם בעתיד.

"היה עושה לך טוב", אומרים לי, "לאמן פעמיים-שלוש בשבוע איזו קבוצת ילדים בשביל הכיף".

"עם האבחנה הדקה שלך", מסבירים לי, "וראיית המשחק עוד כמישהו ששיחק קצת כדורסל, וגם כעיתונאי שקולט את הדברים הקטנים כמו את הגדולים, היית יכול להיות מאמן מצוין גם בבוגרים".

משפטים שנאמרו באמת.

אף פעם לא התווכחתי עם ההערכות האלה. אני חושב, בצניעות וגם בגאווה, שיש בהן מידה של אמת מה גם שאימנתי בעבר הרחוק, קצת אחרי סיום השירות הצבאי, קבוצת ילדים במכבי פ"ת (כתות ז'-ח') והיתה עונה מצוינת. כלומר, ספתח טוב היה. איזשהו בסיס, אם כי זה לא מלמד כלום לגבי היכולת העכשווית.

אבל כל מי שאומר מה שהוא אומר לא לוקח בחשבון את העצלות הגדולה שלי אל מול החוק, שמחייב תעודת הדרכה. אני לא בנוי לשבת בקורס מדריכים כדי להשיג את התעודה הזו. זאת אומרת: אולי בנוי, אבל החלטתי שלא.

אם הייתי בחור בן 22 שמחפש מה לעשות עם עצמו בשנים הקרובות, יכול מאוד להיות שהייתי הולך על זה כעל תעודה ליום סגריר. לא שעכשיו מאוחר, אבל כבר אין לי דרייב. על הדרך גם הבנתי מכל מיני מאמני ילדים, שזה ממש לא כיף גדול לאמן בליגה לקט-סל עם כל החוקים המלאכותיים והמיוחדים שיש שם ועם הלחץ ההולך וגובר של הורים, שאוי ואבוי אם לא תיתן לילד שלהם לשחק את מספר הדקות שמגיעות לו.

ואת המספר הזה האבא קובע ולא אתה, כן? אתה רק סדרן עבודה.

ובסופו של דבר, כל אלה הם תירוצים של נוחות, נינוחות ונוחיות, מוטו שכבר פורסם כאן בלבדית (ובאופן מזעזע), ומדריך אותי כבר די הרבה שנים. אני מודה בזה, לא מסתיר ולא מסתתר מאחורי התירוץ. ברור שאם מאוד-מאוד הייתי רוצה בתעודה הזו הייתי עובר את הקורס, אבל כך או אחרת, אחרת או כך, החובה בתעודת הסמכה גמרה אותי. פעם אפשר היה לאמן בלי תעודה. אז, בימים הנפלאים ההם, גם אפשר היה למצוא אותי על הקווים.

אבל אתמול – אתמול נזכרתי למה אני באמת-באמת לא יכול לאמן, מעבר לשיקולי נוחות כאלה ואחרים או צורך בתעודה רשמית.

זה קרה כשהמצלמה ישבה טוב-טוב על פניו של אסטבן באטיסטה המסופסל במשחק בין מכבי ת"א למכבי ראשל"צ. ופתאום זה בא לי: אני רחמן מדי, רגיש מדי, לא מסוגל לקבור שחקן על הספסל משחק אחר משחק. לא מסוגל להביט לו בפנים. לכן, אני לא יכול להיות מאמן. פשוט לא. דברים כאלה עושים לי רע.

רבי פנחס הגרשוני הסגיר סוד קטן בראיון שאחרי המשחק. שאלה אותו מאיה רונן על באטיסטה שלא שיחק והוא ענה אינסטינקטיבית "מה?" כאילו לא שמע ורצה לגרום למראיינת לחזור שוב על השאלה, כדי למשוך עוד שתי שניות ולענות תשובה מחושבת (מה שמלמד שאפילו הרב-השולף צריך לפעמים לחשוב פעמיים לפני שהוא פותח פה).

בסוף הוא אמר: "דווקא רציתי לתת לו לשחק, אבל הוא לא הראה רצון מיוחד", או משהו כזה. במלים אחרות, אם אני מבין נכון: "ביקשתי ממנו, אבל הוא לא רצה". אם אני בכיוון, יש פה כותרת שהתקשורת מהסוג שהתקשורת מחפשת בנרות, אבל כנראה שכולם כבר כל כך זחוחים ובצל הניצחון ב-39 הפרש באטיסטה כבר לא מעניין אף אחד, שהאנשים עברו הלאה. דילגו על העניין.

וכאן זו כבר תוספת שלי, כאילו אמר הגרשוני משהו בנוסח: "כן, הוא לא הראה רצון מיוחד והיות שבלאו הכי אנחנו מתכוונים לשחרר אותו בקרוב, לא רציתי להיכנס איתו לעימותים מיותרים אז הוא נשאר על הספסל וזהו. זה לא קריטי במיוחד כרגע".

הבטתי על באטיסטה במנות הקמצניות שאפשרו המצלמות. בחוץ הפנים חתומות, בפנים סערת רגשות. גוון העור אדמדם, עוד דקה הוא נקרע בבכי. התמונה שלו בוכה על הספסל אחרי אובדן האליפות לחולון בגמר הפיינל פור עדיין חרוטה. בחור רגיש. מאוד נלהב וגאה בעצמו וביכולתו, אני מניח, יושב ולא מבין איך הדרדר למצב כזה. בעונה שעברה הוא עוד סגר עונה של 10.3 נקודות ב-57% ו-5.3 ריבאונדים ב-18 דקות. העונה עברו שני מאמנים, כל אחד מהם 30 שנים בעסק, אנשים שראו משהו בכדורסל, ואף אחד מהם לא מחזיק ממנו. לא רק שבט האפרים, גם לא הרב.

רחום וחנון אני. מאלה שמתגנבים לפעמים להאכיל גורי חתולים עזובים באמצע הלילה. כמאמן לא הייתי מסוגל לראות שחקן שלי במצב כזה לאורך זמן, מה גם שמועד העזיבה שלו לא תלוי בי אלא בהנהלה. כנראה שהגרשוני כבר ויתר, אבל ההנהלה היא זו שצריכה להגיע עם באטיסטה לסיכום כספי על שחרורו וממתינה להצעה רצינית מקבוצה אחרת שתקלוט אותו ותממן חלק מהחוזה.

עכשיו אתם יודעים למה אני לא מאמן.