הרבה מאוד דברים מביכים היו במשחק (?) בין מכבי תל אביב למכבי ראשל"צ. עד כדי כך הרבה, שקשה לבחור מאיפה להתחיל. בעצם, לא כל כך קשה: ההתבטלות הכמעט-נצחית של רישון בהיכל כבר הפכה לשם דבר, וחוץ מאותו ניצחון עם חנוך מינץ לפני כמה שנים אני ממש לא מצליח להיזכר כרגע מתי הם ביקרו שם במשחק רשמי וקיבלו פחות מעשרים הפרש בראש. סביר מאוד להניח שה-39 של יום שני לא היה הפרש השיא בו ניגפו הראשל"צים בפני מכבי ( בעצם אולי כן. אין לי כוח ובעיקר חשק לבדוק), אבל הדרך רבאק - הדרך.

מביך מאוד היה לצפות בכתומים לא שומרים, לא קולעים, בעצם לא מבצעים כמעט שום פעולה שדומה לכדורסל, ובעיקר מתעקשים להמשיך בריצה מטורפת לכל עבר, משל היו מינימום ריאל מדריד של שנות ה-70', או דנבר נאגטס של סוף ה-80'. כאילו שאף אחד מהם לא היה מעולם בשיעור, בו הסבירו שבמצבים כאלה חייבים לשחק בכל התקפה כמה שיותר לאט, בסבלנות ובעיקר באחריות. בסטטיסטיקה הרשמית של המשחק רשומים לרישון 17 איבודי כדור. מבלי חלילה לפגוע בסטטיסטיקאים, שעושים את עבודתם קודש, ברבע השלישי לבדו ספרתי עשרה איבודים לפחות. לא יודע איך זה רק 17, אבל זה גם לא משנה. בכל מקרה זה נראה קטסטרופה.

מוזר ואף לא קל היה לצפות בשחקני מכבי מבצעים דברים, שאין שום סיכוי בעולם שמישהו היה מאפשר להם לבצע אי פעם במשחק אימון פנימי. יניב גרין עם צ'אקה מההיי פוסט תוך כדי סיבוב ונפילה לאחור? טרה סימונס עם צעד וחצי תוך העברת הכדור מאחורי הגב והגשה סטייל מיקי ברקוביץ'? אליהו וכספי בתחרות הטבעות? אפילו באטיסטה כמעט שיחק! אין גבול להשפלה.

מביך היה גם לשמוע את רסקין ושלח מנסים להוציא מים מסלע, ולשרוד משחק שנגמר כבר בסביבות טקס הצגת השחקנים, אבל הכי קשה היה לצפות בג'ייסון וויליאמס. באמת קשה. האיש, שחקן לא רע בכלל כפי שהוכיח בשנים האחרונות, וכמובן חביב מכהן, הוא היום, בכל שניית פארקט שהוא מקבל, תאונה המחכה לקרות. איירבולים, כדורים שבורחים מהידיים, ניסיונות לחדור שמסתיימים במסירות ליציע, ובעיקר אובדן מוחלט של ביטחון וחדוות משחק, כמו שלא ראיתי הרבה מאוד זמן. אפילו ביציעים כבר לא יודעים להחליט אם לשרוק לו בוז, או לעודד אותו מתוך צער בעלי חיים גרידא. נורא ואיום. פשוט נורא ואיום.

יואילו ראשי מכבי, ויגאלו את ג'ייסון מיסוריו בהקדם האפשרי. תנו לו לחזור לבני השרון, או שמא ללכת לעירוני רמת גן, לאשקלון, לגבעת שמואל, או לכל מקום אחר בו הוא יהיה ראש לשועלים, ולא השערה האחרונה והמתדלדלת בקצה זנבו של האריה. יותר מדי דברים יפים הוא עשה בשנתיים האחרונות, בכדי שניתן לו להתאדות מול עינינו באופן כל כך קשה לצפייה. הבה נתאחד כולנו בקריאה לשחרר את ווילי(אמס), ויפה שעה אחת קודם.

תודה

זה לא קרה כאן מעולם, וספק גדול אם זה יקרה שוב, אבל את השורות הבאות אני מבקש להקדיש לפוליטיקה. לא פוליטיקה של מכבי נגד הפועל, של איגוד הכדורסל מול המינהלת או של המינהלת מול ארגון השחקנים. פוליטיקה הארד קור. בשמי ובשם לא מעט מבני משפחתי וחבריי, אני מבקש להודות למתפקדי תנועת הליכוד, שעשו עימנו חסד ולא בחרו בטל ברודי כאחד מנציגיהם לכנסת.

כפי שכבר הצהרתי כאן יותר מפעם אחת, קבוצות הכדורסל היחידות בארץ שאהדתי היתה נתונה להן ללא תנאי - היו גבת/יגור האגדית והיורשת הלא רשמית שלה, הפועל עפולה/יזרעאל. מכבי תל אביב מעולם לא עמדה על הפרק, אם כי לא אכחיש שכנער צעיר, וכמו 90 אחוז לפחות מעם ישראל, שמחתי בשמחת הצהובים בשתי הזכיות הראשונות בגביע אירופה.

אבל גם עבורי, כאוהד מהעמק שמעולם לא התחבר למכביזם, טל ברודי היה משהו אחר. בתקופה בה התחלתי להבין מה זה כדורסל הוא היה ה-שחקן וה-שם בה"א הידיעה, לא רק בזכות יכולתו הנפלאה כשחקן, אלא גם בזכות הסיפור האישי של מישהו שבזמן שיכול היה בקלות לשחק ב-NBA, העדיף לעלות ארצה ולהסתכן בפציעות חמורות על מגרש הבלטות של מכבי, ואחרי שפרש - ובניגוד לכל כך הרבה יהודים אחרים שהגיעו מארה"ב לשחק הוּפּס עם הנייטיב'ז - נשאר ובנה כאן את ביתו. בוזי ינאי, איתמר מרזל ושאר חבריהם לגבת/יגור תמיד היו האלילים, אבל ברודי היה סמל.

על רקע זה, מאוד הצטערתי לשמוע על החלטתו לרוץ לכנסת. כלומר, כל הכבוד לו על היוזמה, ואני בטוח שהוא רצה לתרום כמה שיותר, אבל מאוד לא רציתי לראות אותו צולל לתוך הביצה העכורה והדוחה של הפוליטיקה הישראלית. יותר מדי פעמים בשנים האחרונות נאלצתי, במסגרת עבודתי, לבקר בכנסת, רק כדי להיווכח שוב ושוב שלצד מספר די מצומצם של שרים וח"כים, שבאמת נותנים את כל כולם למען המדינה, רוב הנבחרים שלנו הם לא בדיוק משהו לכתוב עליו הביתה, אם להשתמש באנדסטייטמנט של 700 השנה האחרונות.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני שב ומודה לחברי תנועתו, שהעדיפו על פניו מישהו אחר ומנעו מאיתנו, אפרופו מחזות מביכים, לצפות בטל ברודי נאלץ להתמודד עם הגועל נפש המרוכז הזה. שאו ברכה.

shaharhermelin@gmail.com