כולם מדברים על בוסטון. בצדק, יש לומר. לא שזה לא עולה לי בבריאות להודות בזה, אבל הסלטיקס של העונה אפילו טובים ומרשימים ממה שהיו בזו שקדמה לה, לפחות עד עכשיו. "עד עכשיו", כמובן, הן מלות המפתח, המשאירות עדיין מקום לתקווה שהריצה של הסלטיקס תיעצר מתישהו, והתואר יילך למישהו אחר. נכון לרגע זה ממש לא משנה לי למי: לייקרס, קליבלנד, ניו אורלינס, דטרויט, אורלנדו, פיניקס, מצדי אפילו אטלנטה. בעצם, כן משנה לי קצת, רק לא סן אנטוניו. יש גבול.

כחלק מהבאזז הכללי, רואים אור כל מיני קטעים ומדורים עתירי ניתוחים והשוואות בין בוסטון של היום לקבוצות גדולות מפעם. למשל זה של אלעד זאבי, שמופיע ממש כאן איפה שהוא ולשמחתי מעדיף את הסלטיקס הגדולים של האייטיז על הנוכחיים. מדברים גם על הניקס של 69/70 על הבולס של 95/96 ועל כל מיני אחרות שהיו סופר-מרשימות וכמעט בלתי ניתנות להכנעה, אבל משום מה, מסיבות שבאמת נשגבות מבינתי, מתעלמים מקבוצה אחת כזו, ולגמרי לא בצדק.

לא בצדק, כי בשלושים ומשהו השנים האחרונות יצא לי לצפות בכל אלופות ה-NBA. מגולדן סטייט של ריק בארי ועד הבאד בויז מדטרויט, מפורטלנד של וולטון ועד יוסטון של אולג'וואן, מוושינגטון בולטס של הייז ואנסלד ועד מיאמי של ווייד ושאקיל. היו שם, איך לא, מייקל ג'ורדן והבולס על שש אליפויותיהם, שתי השושלות הגדולות של הלייקרס (שנות ה-80 וראשית האלפיים), הסלטיקס הגדולה ההיא וגם סן אנטוניו המאוסים, אבל אף אחת מבין הענקיות הללו - כל קבוצה וסגנונה, כל קבוצה וכוכביה - לא הרשימה אותי כמו פילדלפיה 76 של פלייאוף 1983. אי לכך ובהתאם לזאת, בעוד כולם מתעסקים בשאלה האם הסלטיקס ישברו את ה-10:72 של הבולס או לא, ניתן ברשותכם קצת כבוד לקבוצה הגדולה ההיא.

סטטיסטית, הם לא היו הגדולים בהיסטוריה - "רק" 17-65 היה המאזן שלהם בתום העונה הסדירה. הם גם לא היו הקבוצה הכי דורסנית שפגשתם - השואו-טיים של הלייקרס, למשל, היה הרבה יותר סוחף - אבל עזבו את אלה. הקבוצה, בראשות המאמן בילי קניגהאם, סימנה לעצמה את המטרה בתחילת עוד לפני העונה, ושום דבר לא יכול היה למנוע ממנה להשיג אותה. גם היא וגם היריבות שלה ידעו את זה.

איזו קבוצה היא היתה. מבחינתי, כמו מבחינת המוני אחרים, זה היה קודם כל ד"ר ג'יי, כמובן. האגדה והאיש נתן עונה נהדרת, שבמספרים נראתה כך: 21.4 נקודות, 6.8 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, שתי חסימות וחטיפה וחצי למשחק. בפועל, זה היה הרבה יותר, כי לשורה המרשימה לכשעצמה הזו הצטרף האפקט הפסיכולוגי של "לא משנה מה נעשה, פשוט אי אפשר לעצור אותו", שיאפיין מאוחר יותר את ג'ורדן, קובי, לברון ואחרים.

אבל לא רק את הדוקטור אי אפשר היה לעצור באותה שנה (או בכלל, לצורך העניין). מוזס מאלון נתן עונה מפלצתית בצבע, שהסתכמה בכל ערב ב-24.5 נקודות, 15.3 ריבאונדים, מתוכם כמעט שישה בהתקפה, ושתי חסימות. שכם אל שכם לצדו בקו הקדמי נלחם האיש למשימות מיוחדות, מארק אייברוני, שאל תתנו ל-5.1 נקודות ול-4.1 ריבאונדים שלו להטעות אתכם. נכון שכולנו ראינו מספרים מרשימים יותר, אבל אף אחד בליגה לא נהנה אז להיכנס לעימות פיזי עם המאמן הנוכחי של ממפיס.

בעמדות הגארד עלו מוריס צ'יקס, שהיה הרבה (הרבה!) יותר מוכשר כשחקן מאשר כמאמן ותרם 12.5 נקודות, שבעה אסיסטים ויותר משתי חטיפות למשחק. את משבצת הקלעי אייש אנדרו טוני, צלף בחסד (19.7), שלמרות אנוכיות לא קטנה הואיל למסור 4.5 אסיסטים למשחק, ותודו שזה לא רע כלל ועיקר.

מהספסל עלו ובאו קודם כל הפורוורד בובי ג'ונס, ה-שחקן השישי של אותן שנים (9 נק', 4.6 ריב', 2 אס'), קלינט ריצ'רדסון, המחליף הראשון בעמדות הגארד (7.6 נק', 3.2 ריב', 2.2 אס'), קלמון ג'ונסון וארל קיורטון, שחלקו את דקות המנוחה של הגבוהים ותרמו יחד 10 נקודות ו-10 ריבאונדים. היו שם גם מארק מקנמרה, רג'י ג'ונסון ופרנקלין אדוארדס, אבל זה כבר פחות חשוב.

לפני תחילת הפלייאוף שאל עיתונאי כלשהו את מוזס מאלון לגבי התחזית שלו. "פוֹ, פוֹ, פוֹ", היתה התשובה של האיש הגדול. כלומר "four, four, four", כלומר "כל מי שינסה לעמוד בדרכנו ולמנוע מאיתנו את האליפות - יחטוף סוויפ ישר בפרצוף". על פניו, נשמע שחצני משהו. בפועל, הוא בהחלט ידע על מה שהוא מדבר, ולמעט מעידה אחת קטנה, הוא גם היה עומד במלתו לחלוטין.

בחצי גמר המזרח (באותן שנים אלופות האזורים קיבלו פטור מהסיבוב הראשון) פגשו הסיקסרס את הניקס, שהציגו קבוצה לא רעה בכלל בראשות ברנרד קינג, ביל קרטרייט, רורי ספארו וטרנט טאקר. ארבע אפס. נקסט. בגמר האזורי זו היתה מילווקי באקס, עם סידני מונקריף הגדול, ג'וניור ברידג'מן, בוב לניר ומרקוס ג'ונסון. כבר היה שלוש אפס לפני שהבאקס הצליחו לגנוב אחד. במשחק הבא זה כבר נגמר.

המשוכה האחרונה היתה הלייקרס. גם שנה קודם נפגשו שתי הקבוצות בגמר, ואז ניצחו הלוס אנג'לסים בשישה משחקים. הפעם זה נגמר בארבעה. הסך הכל של הסיקסרס בפלייאוף: 13 משחקים, 12 ניצחונות - עשרה מתוכם ב-10 הפרש או פחות (ווינרים כבר אמרנו?), הפסד אחד ואליפות אחת.

בעוד יומיים הסיקסרס בבוסטון. קשה לי להאמין שהקבוצה הנוכחית, דווקא היא, תצליח למנוע מהירוקים את השיא של פתיחת העונה הטובה בהיסטוריה. אולי, אבל לא נראה לי. מה שכן, לפני שמתחילים לקשור כתרים של "הכי טובים אי פעם" וכאלה, נא להביא בחשבון גם את הדוקטור, מוזס וחבריהם. עם כל הכבוד לכולם, ולעניות דעתי הלא קובעת, אֵי-פוֹ הסלטיקס של היום ואֵי-פוֹ הם.

shaharhermelin@gmail.com