היו לי תכניות לצפות בכל המשחקים בחמישי בערב. בחיי שהיו לי. למרות יום ארוך מאוד בדרכים במסגרת העבודה, ולמרות אי אלה מרדפים אחרי נסיכה ב' ברחבי הבית (היא מצליחה למצוא מסתור בפינות שבכלל לא ידעתי שקיימות אצלנו), סברתי כל הערב שיהיה בסדר - שברגע שעל המרקע יופיעו שתי קבוצות, סלים וכדור אתמלא אנרגיות ואצלח בשלום את כל השלושה. אז סברתי.

את גמר הנשים ראיתי אמנם כמעט במלואו, גם את המחצית הראשונה בין פיניקס וסן אנטוניו צלחתי איכשהו. למרבה הצער, למרות כל הכוונות הטובות והרצון העז, לקראת תחילת המחצית השנייה קרסו כל מערכות העירנות. כלומר, אני משער שזה מה שקרה, לאור העובדה שפתאום התבוננתי בשעון והוא התעקש על שלוש חמישים וחמש לפנות בוקר. פעם, אין סיכוי שדבר כזה היה קורה, אבל מה לעשות שעכשיו זה כבר מזמן לא פעם?

אי לכך ובהתאם לזאת, נסתפק בהתייחסות קצרה לגמר הנשים, ונותיר את השאר בידי שועי עולם אחרים. סקירה של כל הדברים הגדולים והחשובים כבר קיבלתם גם כאן באתר, וגם בכל מיני מקומות אחרים. אני מעדיף להתמקד דווקא בשניים-שלושה דברים, שלרובכם המכריע ייראו מן הסתם קטנים, שלא לומר קטנוניים, אבל מה לעשות שלי הם מפריעים, ולפעמים אפילו מאוד.

אבל עוד לפני שמתחילים להעביר ביקורת, וכמו שלמדנו בלא מעט מקומות אחרים, מן הראוי להתחיל בדברים הטובים והחיוביים. היה משחק. אין שום ספק שהיה משחק, ובמשמעות הטובה ביותר של העניין: מהפכים, מתח, עצבים, טעויות מנטליות, לא מעט מהלכי כדורסל אישיים וקבוצתיים טובים ואף טובים מאוד, וכמובן דרמה גדולה בסיום ובעקבותיה שמחת המנצחות ושברון הלב הבלתי נמנע של המפסידות. יפה ואף ראוי ביותר למעמד מהסוג הזה. לא חושב שמישהו יכול לבוא בטענות למשחק הזה, אלא אם הוא בצד של רמת השרון, מן הסתם.

מה בכל זאת הפריע לי? קודם כל העובדה שכמעט אף שחקנית על המגרש לא סיגלה לעצמה לאורך השנים ג'אמפ נורמלי. לא יודע למה, סביר להניח שזו תוצאה שמשהו כמו 90-80 אחוז ממשחקי הכדורסל שראיתי בחיי היו משחקי גברים, שמה לעשות נראים אחרת לחלוטין בתחום הזה? מעט מדי שחקניות, בוודאי שבין הישראליות (איפה שי דורון כשצריך אותה?), מבצעות באופן אוטומטי קליעת ניתור כמו שקליעת ניתור אמורה להיות מבוצעת באופן אוטומטי. כל השאר היו כל מיני סֶט-שוֹט'ס, או זריקות חצי-חצי כאלו, וככל שהמשחק הלך והתקדם מצאתי שזה מעט צורם. אולי אפילו קצת יותר ממעט. עובדה.

חוץ מזה, באמת שדי כבר עם ה"מחמיצה ממצב של מאה אחוז" הזה. מחלה כרונית, שלוקים בה שדרים מכל הסוגים והמינים ובכל ענפי הספורט, לרבות זה-שאין-לנקוב-בשמו. אחת ולתמיד, ליידי'ז וג'נטלמן, אם זה מאה אחוז - זה חייב להיכנס. אם זה לא נכנס - זה לא היה מאה אחוז. אין דרך אחרת. אולי זה היה מצב של תשעים אחוז, תשעים וחמישה אחוז, אולי אפילו תשעים ותשעה אחוז, אבל מאה אחוז זה לא יכול להיות. די כבר איתכם.

ועל אותו משקל, פחות או יותר, להלן שיעור מהיר במתמטיקה מתוצרת העיתון שיש לו מדינה. שימו לב, ושימו לב טוב בבקשה. ההדגשות בטקסט הן שלי. כל השאר - ציטוט מלה במלה. בפסקה השנייה של סיקור המשחק נכתב במפורש: "7 דקות במחצית השנייה היה נדמה שהגביע הולך לרמת-השרון, שהובילה ב-15 (43:58)". אוקיי? אוקיי. חולפות להן שתי פסקאות בלבד, והנה: "4 נקודות רצופות של ג'יה פרקינס העלו את הקבוצה של אורנה אוסטפלד ליתרון שיא, 35:47, ופליישר קבעה את תוצאת הרבע, 46:59 לרמה"ש". הבנו? השיא זה 12, אבל את אותו רבע הן כבר סיימו ב-13, ושבע דקות בתוך המחצית השנייה זה היה 15. חזק. אגב, לפי הבוקס-סקור שמתפרסמת באותו עיתון ממש היתה תוצאת הרבע הראשון 20:84 לרמת השרון, ואפילו אם כך זה הגיע ממחשב הסטיסטיקה הרשמי של האולם, נמשכים החיפושים אחר העורך שישים לב גם לקטנטנות האלו.

חשבתי גם להרחיב על זה ענייני הגיית שמות וכל מיני כאלו, אבל שוב, ממש כמו אמש, אני מוצא את מאגרי האנרגיה מתדלדלים במהירות שיא. זמן לשוב ולחפש באיזו פינה מסתתרת הפעם נסיכה ב'. אולי זה יעזור.

(צילומים מתוך 'ספסל').

shaharhermelin@gmail.com