מאז תחילת המערכה בדרום, ובעוד שאלות הרות גורל של ממש נידונות ונטחנות עד בלי די על ידי אין ספור פרשנים ויודעי דבר (לפחות בעיני עצמם) בכל כלי תקשורת באשר הוא, עסוקים מדורי הספורט בהשלכות הלחימה על חלקת האלוהים הקטנה שלהם, כלומר של כולנו. אחת הסוגיות הדחופות ביותר, מטבע הדברים, היא האם להמשיך ולקיים את הליגות כסדרן, ובראשן הליגות הבכירות בענף החשוב מכל.

בימים האחרונים יצא לי לשמוע ולקרוא המוני ראיונות, התבטאויות, דעות מנומקות וטוקבקים קצת פחות מנומקים בנושא. לא ניהלתי ספירת מלאי מדוקדקת, אבל לא חושב שאטעה בהרבה אם אומר שהרוב המוחלט של הדוברים והכותבים היה נגד דחיית המחזור הקרוב בליגת העל. שני הנימוקים הפופולריים ביותר נגד הדחייה היו - פלוס-מינוס ובשינויים קלים בלבד - "למרות הכל, החיים חייבים להימשך כרגיל" ו"דחיית המשחקים היא למעשה כניעה לטרור". אמירות, שלעניות דעתי הלא קובעת הינן חוסר מחשבה במקרה הטוב, וקישקוש מוחלט עד אטימות במקרה הקצת פחות טוב.

מה זאת אומרת "למרות הכל, החיים חייבים להימשך כרגיל"? מה בדיוק "כרגיל" כאן? שקרוב למיליון איש נמצאים תחת איום ישיר של רקטות? כל המוני החפים מפשע, בשני הצדדים, שנפגעו פיזית ו/או נפשית? שהראש והלב של רוב תושבי המדינה נמצא עם החיילים, שמסכנים את חייהם בניסיון להביא להחזרת השקט באזור? שחלק גדול מהדרום מוכרז שטח צבאי סגור? זה רגיל? זה נורמלי? ברור שלא.

יצא לי לדבר בימים האחרונים עם מלא אנשים, העוסקים בחיי היומיום בעיסוקים רבים ושונים. לא מצאתי ביניהם אפילו אחד שמתפקד לגמרי "כרגיל". הראש של כולם נמצא כרגע במקום אחר, אז איך אפשר לצפות משחקני כדורסל, ויהיו המקצוענים הכי גדולים בעולם, שלא יהיו חלק מהכלל ויתנהגו כאילו כלום לא קורה סביבם? אלה לא רק שחקני עירוני אשקלון ושאר קבוצות האזור, שמצבם ברור מאליו. חסרים שחקנים בצפון ובמרכז שיש להם בני משפחה, חברים או מכרים המתגוררים בדרום? חסרים כאלה שיש להם בני משפחה, חברים או מכרים שמעורבים ישירות בלחימה? ומה עם הזרים, שצריכים להתמודד לא רק מצב מאוד לא מוכר לרובם אלא גם עם לחץ משפחותיהם לעזוב את הארץ מיד ולא לחזור עד שישוב השקט?

כמובן שלא מדובר רק בשחקנים. ישנם האוהדים, ישנם המנהלים, אנשי המשק ושאר העסקנים המלווים את הקבוצות, ישנם העיתונאים שאמורים לסקר את המשחקים. אפילו השופטים - עד כמה שזה יישמע מוזר לחלק מכם - הם בני אדם, וגם הם מושפעים ישירות לא פחות מכל אחד אחר מאירועים וממצבים כגון אלה.

אני יודע ורואה שבינתיים מתקיימים משחקים בכל מיני ליגות, מהליגה הלאומית ועד ליגה לנערות וכל מיני כאלה. מצטער, עצם העובדה שהליגות הללו ממשיכות לפעול לא משכנע אותי שזו בהכרח ההחלטה הנכונה. לא קונה את זה ש"החיים חזקים מהכל", ש"ההצגה חייבת להימשך" וכל קלישאה שרק תוכלו לחשוב עליה. אם אתם מכירים אישית מי מהשחקנים ששיחקו בימים האחרונים - מאוד יעניין אותי לשמוע עד כמה הם הצליחו לשים הכל בצד ולתפקד כרגיל. נכון, יש כאן גם את הנושא של גביעי אירופה, והעובדה שזה עלול לתת לקבוצות מחו"ל תירוץ לא להגיע לכאן. אין לי תשובה טובה לבעיה הזו, פרט לזה שלפעמים, במצבים מסוימים, באים בני אדם קצת לפני אירוח משחקים בינלאומיים. עברנו את זה בעבר ונתמודד עם זה שוב.

לא היה קורה שום דבר אם איגוד הכדורסל היה מחליט על דחייה של שבוע-שבועיים, ואפילו שבועיים-שלושה, עד שהלחימה תסתיים והשקט יחזור. יש מספיק ימים בלוח השנה כדי להשלים את החסר, כולל לשחק פעמיים בשבוע אם ממש יהיה צורך בכך. בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה הושבת הכדורסל לחודש או משהו כזה, והאיגוד הצליח יפה מאוד לעמוד בעומס לאחר שחודשו המשחקים. אם לא תסתיים הלחימה בדרום בימים הקרובים, חייבת המינהלת להודיע על דחיית המחזור הקרוב, ואם יהיה צורך - לדחות מחזור או שניים נוספים. אין כאן שום כניעה לטרור או שטויות מהסוג הזה. סתם קצת שכל ישר, רגישות והתחשבות. זה הכל.

shaharhermelin@gmail.com