בעקבות העיסוק בשאלת "מייקל ג'ורדן להיכל התהילה של ה-NBA - מתי?", מצאתי הבוקר כמה דקות פנויות לגלוש באתר הרשמי של ההיכל (לא נוקיה, השני), בניסיון לראות מה קורה ולהבין מי נגד מי. המסקנה היא ברורה וחד משמעית: חבל על הזמן שלי, ואני מניח שגם שלכם. באמת, עשו לעצמכם טובה ורדו מהעניין. שום דבר טוב לא ייצא לכם מההתעסקות במי בוחר, מי נבחר, למה נבחר, מתי אפשר להיבחר וכל הקישקושים האלה.

כנראה - בעצם לא כנראה, בטוח - שהראש שלהם פועל אחרת לחלוטין מזה של רובנו, ואין שום סיבה להקדיש יותר מדי זמן לעניין, וגם לא לתהות או להתעצבן. ככה הם, וזהו. למה הם ככה? למה התקנון הוא כזה? לא יודע. למה אנחנו כותבים מימין לשמאל ורוב העולם לא? למה העטלפים בשכונה שלי משוכנעים מעל לכל ספק שהמכונית שלי היא למעשה הדגם החדשני ביותר של שירותים ציבוריים? מה עובר לקרלוס ארויו בראש כשהוא מנסה לעלות לליי אפ מול החבר נ'דונג? יש שאלות שפשוט אין להן תשובה.

דווקא במקרה של מייקל ג'ורדן אני מבין את האמריקאים. אחרי הכל, לכו תדעו אם עוד שנה-שנתיים הוא לא יפציע פתאום שוב, ויודיע שהוא חשב על זה פעם נוספת, וגם היו אליו המון פניות, ונוצר איזה אתגר חדש, ובעצם בא לו לשחק עוד קצת ולראות אם הוא יכול להוביל מישהו כמו הקליפרס לאליפות, ואם לא אליפות אז לפלייאוף, ואם לא לפלייאוף אז לפחות למצב שמישהו אשכרה יבוא לראות אותם משחקים. באמת שאי אפשר לדעת אצל האיש, שרק צביקה פיק מסוגל לתת לו פייט מבחינת מספר הקאמבקים.

אגב, הבנתי שכאשר מגישים טפסי המלצה על מישהו, צריך לפרט את הסיבות שלדעתן חושב המציע שהמוצע צריך להיכלל בהיכל התהילה. אני מוכן לשלם לא מעט כדי לראות מה יכתבו בטופס של ג'ורדן, והאם "מגיע לו להיכנס כי הוא אלוהים" עובר אצל האמריקאים כנימוק מספק, או שהם יבקשו הבהרות והמלצות נוספות.

תוך פחות מחמש דקות של ריפרוף על פני האתר מצאתי המון שמות גדולים ונשגבים, אבל מה שקפץ לעין אפילו יותר מהאלילים ששם, הם אלה שלא שם. שוב, לא מעניינים אותי הסיבות והכללים, סתם בושה, חרפה וכלימה שהשמות הבאים נעדרים מהרשימה, ולא צורפו אליה דקה וחצי אחרי שסיימו את חלקם כשחקנים פעילים. ישנם רבים וטובים, אבל אלה הראשונים שמבחינתי בלטו קשות בהיעדרם.

דייויד רובינסון

קארל מאלון

ג'ון סטוקטון

דניס ג'ונסון

כריס מאלין

סקוטי פיפן

ביל ליימביר

ברנרד קינג

סידני מונקריף

מארק אגווייר

מי עוד? בובי ג'ונס המופלא של הסיקסרס לא בפנים, ולעניות דעתי הלא קובעת חייב להיות, גם מייקל קופר של הלייקרס (ולו רק בשביל האומץ לשחק כל הקריירה עם גרביים משוכות עד הברכיים). אפילו דניס רודמן האיש שה-NBA אחריו הוא ממש לא ה-NBA שלפניו, והסיבות ממש לא חשובות - לא שם. שערורייה. אין מלה אחרת.

גם בתחום ה"זרים" לא חסרות בושות. דראזן פטרוביץ' המנוח אמנם בפנים, אבל אותו האמריקאים סופרים בעיקר כשחקן NBA (ואם זה כך, מה עם טוני קוקוץ'?). יש לנו את דינו מנגין וסרגיי בלוב, וזה יפה מאוד כי חופשי מגיע להם. אבל עם כל הכבוד - אם מנגין ובלוב שם למה לא בראבנדר? מרזוראטי? סאבוניס? גאליס? קורבלאן? סן אפיפניו? מיקי? ריבה? ואיפה אוסקר שמידט לכל הרוחות?

אין לי ספק שחלק מאלה שהוזכרו כאן ייכנסו מתישהו להיכל, אבל גם אין לי ספק, לצערי, שחלקם לא. אי לכך ובהתאם לזאת, נפסיק מיד ולאלתר לעסוק בנושא, ונשאיר את כל הדייויד סטרנים להתקשקש עם עצמם. כשיחליטו להכניס להיכל התהילה לא רק שחקנים, מאמנים, שופטים ונספחים, אלא גם היגיון - הם מתבקשים להודיע לנו, אוקיי?

בקצרה

נניח שיש לכם בקבוצה ווינרים מוכחים כטים דאנקן, מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר (הערה חשובה לגבי השם האחרון ברשימה: ההגדרה "ווינר" לא מתייחסת להופעותיו במדי נבחרת צרפת, תודה). נניח שהמשחק הגיע לשניות האחרונות ואתם חייבים סל כדי להשוות או לנצח. למי מהשלושה תתנו את הכדור האחרון? נכון, לרוג'ר מייסון ג'וניור. אנבליוויבאל איזה וובוס גידל ההוא, שפעם הביא ארז אדלשטיין למלחה.

ואם כבר אדלשטיין, שאלה ליו"ר הדירקטוריון: לאור היעדרותו הארוכה מדי של הנ"ל מכל קו באשר הוא (תפקידי עוזר ב' בנבחרת לא נספרים לצורך העניין), אולם במקביל - הפצעותיו כפרשן לעת מצוא בעיתון "ישראל היום" ואולי בעוד מקומות - האם לא הגיע הזמן להתייחס אל החבר אדלשטיין כמאמננו הרואה ואינו נראה? לפחות עד אשר יוכח אחרת?

shaharhermelin@gmail.com