האמריקאים, כידוע, עושים לא מעט דברים טוב מאיתנו. יש גם דברים שלא (מי אמר סלט ירקות?), אבל לא חסרים דברים שכן. קחו למשל את שידורי הספורט. נעזוב לרגע את המוני המצלמות, ההילוכים החוזרים משמונה זוויות, המקצועיות הזורמת של השדרים והפרשנים, הסטטיסטיקה המופרזת-עד-מופרכת-אך-עדיין-מרשימה וכן הלאה - ונתרכז בשפה עצמה, באוצר המלים והביטויים העומד לרשות האוחזים במיקרופונים.
נכון שאסור לעשות הכללות, אבל למעט חריגים בודדים - פשוט לקנא בהם. איזה עושר לשוני, איזה ביטויים - סליחה על משחק המלים הצפוי מראש - קולעים. לא שאצלנו אין שדרים ופרשנים בעלי שפה ספורטיבית נסבלת עד טובה מאוד. יש, אבל בניגוד למה שקורה מעבר לאטלנטי, אצלנו מופקרים מיקרופונים גם בידי אנשים שלא שולטים בחומר, לא זורמים, וכתוצאה מכך אף סובלים מעילגות קלה עד גבה-גלית. ובכלל, איפה הז'רגון הינקי, ואיפה אוסף הקלישאות שמרכיב את חלק הארי של יותר מדי מכוחותינו.
גם במקרים שבהם הכל מתנהל אצלנו על הצד המקצועי ביותר ברמת השדר והפרשן, אין מנוס מלהודות שאצל האמריקאים זה נשמע הרבה יותר טוב. כל דבר שהם מתארים נשמע הרבה יותר טבעי ואמיתי, כל ביטוי נתפס הרבה יותר טוב, שלא לדבר על ביטויים שבכלל קשה למצוא את מקביליהם בלשון הקודש.
על כל זה חשבתי היום, בעת שקראתי את הפסקאות הבודדות שהואילה התקשורת להקדיש לשני משחקי רבע גמר הגביע שנערכו ברביעי, בין בני השרון לנהריה ובין עפולה למכבי חיפה. הגעתי לעניין בעקבות המחשבה, שלא משנה מה יקרה בחצאי הגמר האחרים, כל אחת מהארבע שיישארו במפעל יכולה ללכת עד הסוף השנה. האמריקאים, כמובן, היו אומרים את זה טוב יותר: It's anybody's ball game.
כמה יפה - גם הביטוי, אבל עוד יותר המצב. מבלי לראות את התמונה המלאה של חצאי הגמר (הדברים נכתבים לפני שהסתיימו המשחקים בין אשקלון לחולון ובין הפועל ירושלים לגבעת שמואל), ברור לחלוטין שאין פייבוריטית ברורה וחד משמעית לזכייה. יותר מזה, הגביע יגיע בסופו של תהליך לאחת מתוך ארבע קבוצות, שעד היום זכו יחד במספר תארים שניתן לספור על אצבעות יד אחת, ובמציאות כדורסלנית כמו שלנו - בה לאורך השנים העוגה כמעט ולא מתחלקת - זו בהחלט סיבה למסיבה. על הליגה עוד לא דיברנו, אבל אחרי מה שקרה בעונה שעברה, ולאור הטלנובלה המתחוללת באזור נוקיה - כמה מכם מוכנים לשים את כל ביציהם (הווירטואליות, רק הווירטואליות) וללא היסוס אך ורק בסל הצהוב?
ולא רק כאן הכל פתוח. עושה רושם שגם ב-NBA אף אחד לא יידע מה קורה ממש עד הסוף. התעלמו לרגע מהפייבוריטיות הפרטיות שלכם, ונסו להסתכל על הליגה בצורה אובייקטיבית ככל האפשר. מצאתם פייבוריטית ברורה? אחת שאין שום ספק שתגיע לסדרת הגמר, או אפילו לגמר האזורי? לא מאמין לכם.
מי יהיה שם ביוני? עוד פעם בוסטון והלייקרס? בטוחים? למה לברון פראייר שככה תורידו את קליבלנד בלי להניד עפעף? ומה עם דטרויט? לא יכולים ללכת עד הסוף? הרי הם דטרויט. רגע, ואיפה אורלנדו (אורלנדו!)? ראיתם מה הם עושים ללייקרס, לבוסטון ובעצם לכל הליגה? ובמערב מה? ניו אורלינס נהדרת, סן אנטוניו, למרבה הצער, היא עדיין סן אנטוניו, יוסטון מסוכנת, פורטלנד משתפרת מיום ליום ואף אחד לא רוצה לפגוש את פיניקס, למרות ששאקיל חוזר לעצמו מבחינת אחוזי העונשין.
בקיצור, אין פייבוריטית כאן, אין פייבוריטית שם, גם ביורוליג אין ודאות מוחלטת אם זו תהיה צסק"א, סיינה, ברצלונה, מלאגה, פנאתינייקוס או בכלל סופוט - שמחה וששון במחוזותינו. It's anybody's ball game לכל דבר ועניין, רק חבל שקשה למצוא ביטוי צברי מקביל ומוצלח באותה רמה, ולא - "פ-ת-ו-ח!" לא נחשב.
shaharhermelin@gmail.com
