"ההבדל המהותי בין חכם לפיקח, הוא שהפיקח יודע לצאת מצרות שהחכם לא היה נכנס אליהן בכלל", כך גורסת האימרה הידועה, ולא בכדי גורסת היא. לפעמים צריך האדם הממוצע להתמודד עם מצבים קשים ומורכבים, וגם אם יש ביכולתו לצאת מהם ולחזור הביתה בשלום, השאלה הגדולה היא למה ומדוע הסתבך בהם מלכתחילה.

קחו למשל את תא הדואר האלקטרוני שלי. הוא יושב לו במקומו בשקט, לא מפריע לאף אחד, קולט בשמחה כל מייל שמגיע, יודע להעיף לכל הרוחות דברי זבל למיניהם וכן הלאה וכן הלאה. בדיוק כמו הרוב המוחלט של אחיו בכל העולם. נשאלת השאלה: מדוע אני צריך לבדוק בתכיפות כל כך גדולה כמה ואיזה מיילים הגיעו אליו? ואם כבר אני בודק מה הגיע - מדוע אני פותח וקורא בעיון כל מייל ומייל? ואם כבר אני קורא - מדוע אני מרגיש צורך עז להתייחס ולענות? שאלות מצוינות שאין עליהן תשובה, ובינתיים הן עלולות לסבך אותי בצרות גדולות, למשל אם אני נופל על מייל כמו זה של חזי (אין שם משפחה. כלומר יש, רק הוא לא טורח לציינו):

סר ש. היקר שלום,

גלשתי היום להנאתי (בחיי שלהנאתי!) בכדורסלע-האתר, ונחתתי בלינק המופתי "חיל התותחנים". ביליתי שעה לא קצרה בקריאת תולדותיהם ומעלליהם של כמה וכמה וכמה מהשמות האגדיים, התרשמתי עמוקות ולמדתי הרבה.

בעוונותיי, רך בשנים הנני, בוודאי לעומת יו"ר הדירקטוריון ולעומתך, ולא עלה בידי לצפות במו עיניי ו/או בשידור חי וישיר ברבים-רבים מבין אלה שזכו עד היום לכבוד המלכים וצורפו לחיל. מתוך הנחה שאתה דווקא כן, תהיתי מה היית אומר, ואולי אף עושה, לו ביקשתי ממך לקחת את כל ה-28 הנכללים בו כרגע, ולדרגם לפי רמת ואיכות תותחנותם. ברור שכולם היו שחקנים אדירים, אולם בכל זאת - האם תוכל להפריד ביניהם, על פי הבנתך וטעמך, ולנסות לקבוע מי תותחן יותר ומי מעט פחות?

בתודה מראש.

חזי

אז ככה, חזי, האינסטינקטים שלי קובעים שהדבר הראשון שהייתי אומר או עושה לו ביקשת ממני את מה שביקשת - היה להודיע על התפטרות קולקטיבית, או להפציר בך להטיל עליי משימה קלה מעט יותר, נאמר לבצע לעצמי ניתוח לב פתוח ללא הרדמה, או לחכות שיוגב אוחיון יקלע שתי זריקות עונשין רצופות. במלים אחרות, האם ירדת לעומקה של בקשתך? ממש-ממש לעומק? עד לתחתית? האם אתה באמת קולט מה אתה מבקש? רק כדי שחומרת העניין תוצג במלואה, הרשה לי שוב להציג בפניך ובפני כולם, במרוכז וע"פ הא'-ב' של שמותיהם הפרטיים (שלא תטעה ותחשוב שמדובר כבר בדירוג, כן?) את חיל התותחנים במלואו, נכון לרגע זה.

אוסקר שמידט, אור גורן, איגור קודלין, אלברטו הררוס, אנטונלו ריבה, ארווידאס סאבוניס, ארתוראס קרנישובאס, בארי לייבוביץ', בוב מורס, בוזי ינאי, ברד ליף, ג'ו ארלאוקאס, דייויד ריברס, דלייני ראד, דראז'ן דליפאגיץ', הארון ארדנאי, וולטר שצ'רביאק, חואן אנטוניו סן אפיפניו, חיים זלוטיקמן, מייק מיצ'ל, מייקל יאנג, ניקי גאליס, סאוליוס שטומברגאס, סטיב קפלן, פייס מאניון, פרוויס שורט, קרלוס לישבואה, רישאר דאקורי.

הבנת את חומרת הבעיה, חזי? האמריקאים קוראים לזה choose your poison - יעני מה שלא תעשה ברור איך ייגמר העסק מבחינתך. כמה טוב שכל מיני פטרוביצ'ים וג'מצ'ים עדיין לא הספיקו לקפוץ על העגלה, שכן אז היינו בבְּרוֹך עצום ורב עוד יותר. לא שעכשיו חסרות לנו מיגרנות, אולם למרות הכל ואף על פי כן, לא בשמחה ועם זאת גם לא בצהלה, לא אברח מהמשימה הכבדה, ארים את הכפפה הענקית שהטחת ברצפת המדור, ומסיבות שלא יובררו לעולם, אנסה לענות לך, על פי טעמי האישי כמובן.

איך עושים את זה? לא בדרך של דירוג מלא, מ-1 עד 28, שכן קשה המלאכה מנשוא, אלא בסדרה של ניפויים קבוצתיים, עד שיישארו חמישה, נאמר, ואז ננסה להחליט. הנה כי כן, נצא לדרך האלימינציה. כל אחד ואחד מבין העשרים ושמונה שברשימה היה אמנם שחקן נפלא וצובר נקודות שגיב, אולם לא כולם היו גאנרים במובן הטהור של המלה. רוצה לומר: כולם תותחנים, אולם לא כולם מכונות ירייה, איף יו נואו וואט איי מין. לכן, הדבר הראשון שנעשה הוא להיפרד בצער מכל התותחנים הפחות טבעיים.

מי ומי בהולכים ראשונה? סאבוניס בחוץ, בארי לייבוביץ' בחוץ, גם בוזי ינאי האליל, למרבה הצער, ועימו ברד ליף, ג'ו ארלאוקאס, דייויד ריברס, דלייני ראד וארדנאי. ניפרד גם מחיים זלוטיקמן, ואפילו ניקי גאליס הגדול יעשה דרכו, יש להניח שבאיטיות ובפרצוף זועף כתמיד, אל הספסל. עשרה נשרו, שמונה עשר עדיין כאן.

ניפוי שני, שיצריך פרידה קשה אף יותר, כי כאן כולם קלעים רבי הוד וצריך לבחור מי קצת פחות מאחרים. בוא ונראה: הררוס הולך, גם ריבה האהוב עד מאוד. מייקל יאנג עשה את שלו, וכמוהו פייס מאניון ודאקורי. כמה זה יוצא? רק חמישה? פשששש, מה אני עושה עם עוד שלושה עשר, מה? ספרתי נכון? שמידט, אור גורן, קודלין, קרנישובאס, מורס, דליפאגיץ', שצ'רביאק, סן אפיפניו, מייק מיצ'ל, שטומברגאס, קפלן, פרוויס שורט ולישבואה. וואלה, ספרתי נכון. אין ברירה, נמשיך לקצץ בבשר החי.

לא בלב קל, אבל הגיעה העת להיפרד מאחרוני נציגי הכחול-לבן, קפלן וגורן, ומהחברים קרנישובאס ושטומברגאס. שצ'רביאק וקודלין ייאלצו אף הם לוותר על החלום, ועימם אפי העצום ולישבואה חסר הטווח והבושה. נשארנו עם החמישייה הסוגרת, בה ראוי כל אחד להיות מוצג בשורה משל עצמו:

מייק מיצ'ל

פרוויס שורט

דראזן דליפאגיץ'

אוסקר שמידט

בוב מורס

כן, מכאן אני כבר רואה את הרמת הגבה שלך, חזי: מיצ'ל ושורט בפנים ואפי, ריבה, וכל השאר בחוץ? אכן כי כן, היה אומר ד. דבורין, דובר כדורסלע (או שמא הועלה כבר לדרגת שגריר של כבוד. אין לי מושג) - אולי לא בעלי הטווח הארוך ביותר הם השניים, אולם ממוצעים של 17 ו-19 נקודות ב-NBA, ויכולת פנומלית של עשיית סל מכל מקום ובכל עת אינה הולכת ברגל, ולכן הנה שורט ומיצ'ל בדיוק כאן, במקום הראוי להם.

מה עכשיו? וואלה לא יודע. חמישה ענקים, שכל אחד מהם הוא פרנצ'ייז פלייר אמיתי, כזה שבקלות בונים סביבו קבוצה שלמה. עם המון מאמץ ובלב כבד מנשוא, אפרד מבוב מורס, ואחריו ממיצ'ל הבלתי נתפס. שלושה נשארו - דליפאגיץ', אוסקר ושורט - רק שלושה.

חשוב חשבתי ושקול שקלתי בכובד ראש את העניין, חזי, בחיי העיניים הכחולות המהפנטות של נסיכות א' ו-ב'. לאחר שיקלול עשרות המשחקים בהם זכיתי לראותם, ומאות הנקודות שהמטירו מול עיניי על ראשי יריביהם חסרי האונים, אינני יכול שלא להגיע למסקנה, שלמען האמת היתה די מתבקשת: אוסקר שמידט, חזי, אוסקר שמידט. הוא ולא אחר. לא היה, וספק גדול מאוד אם אי פעם יהיה מישהו כמוהו, שהרי את הכל כבר טענתי ואמרתי ממש כאן.

ברכות חמות לאיש וליד הקדושה, בתקווה שגם אתה מצטרף, חזי, אלא אם אתה בדיוק עסוק בחיפוש אחר מטלות נוספות שיגרמו לי לריב עם חצי עולם, אה?

shaharhermelin@gmail.com