לא הייתי בכלל בכיוון של כדורסל ביום שישי אחר הצהרים. בחיי שלא. אחרי שלושה ימים של אישית לוחצת על כל הבית עם נסיכה ב' הקודחת מחום, אחרי שלושה משחקי יורוליג במקביל בחמישי בערב (אם ברצלונה לא לוקחת השנה הם כבר לא ייקחו בחיים. איזו קבוצה), וגם אחרי הניצחון הדרמטי של הלייקרס על הסלטיקס - ממש לא הרגשתי צורך נפשי עמוק לעסוק בכדורסל, לפחות לא עד השידור ב-ESPN בשבת בבוקר, שלא לדבר על מכבי תל אביב מול הפועל ירושלים, שלא יימצא על סדר יומי לפני יום ראשון בשמונה בערב.

אבל אז התקשר מ.י., האגדה והאיש, ורצה לדבר כדורסל. לא שאי פעם דיברנו על דברים אחרים, כן? האיש נושם, אוכל, שותה, חולם ומדסקס כדורסל 27 שעות ביממה. לעניות דעתי הלא קובעת הוא יודע הרבה יותר על הליגה הלאומית לנשים בכלל, ועל הפועל פתח תקווה בפרט, מאשר, נאמר מאמן הפועל פתח תקווה נשים, הנושא בתואר הנכבד "אחיו הצעיר של יו"ר הדירקטוריון". כזה הוא מ' ואין בלתו.

מה הפעם? שאלתי, ויש להודות שבלא מעט חוסר סבלנות. חיבה עזה אני רוחש למ', אך לעתים מזומנות יכול האיש לגרום אפילו לחובב כדורסל כמוני תחושת לֵאוּת קשה, תוצאה מובנת של שיחות בלתי נגמרות בנושא. הדראפט, אמר מ' בהתלהבות בלתי מרוסנת, כהרגלו, מה דעתך על הדראפט? איזה דראפט הפעם, התעניינתי, והוא פתח בהרצאה על כל מיני שחקני קולג' שראה לאחרונה, ועל שבטח ההוא ייבחר ראשון, ואולי דווקא השני, לא יודע. אחרי שלוש דקות איבדתי אותו.

עשה לי טובה, ביקשתי, אולי נעזוב את נערי המכללות שממש אין לי כוונה וחשק להתחקות אחריהם כבר מעכשיו? אבל יהיה דראפט גדול, התעקש מ'. שיהיה גדול, שיהיה ענק, שיהיה אוניברסלי, לא מעניין אותי, עמדתי על שלי בגבורה, אם כבר דראפט בוא נדבר על משחק שלא היה, ולמרבה הצער גם לא יהיה - משחק של בחירות ראשונות.

במה דברים אמורים? הקשה מ'. פשוט מאוד, עניתי, אתה מחזיק מעצמך תותח בכל דבר הקשור לכדורסל, לרבות NBA, וגם אני יודע דבר או שניים על העניין, אז הבה נעמיד זאת למבחן. בוא וניקח לעצמנו את הפריבילגיה לערוך דראפט דימיוני, ולהרכיב, כל אחד לעצמו, קבוצה של שחקנים שנבחרו ראשונים בדראפט ה-NBA. לא מאז ומעולם, אלא מאז 1970. למה דווקא 1970? לא יודע, אבל למה לא? כל אחד מאיתנו יתמנה למאמן קבוצה, ויבחר לעצמו שבעה שחקנים - חמישייה פלוס שני מחליפים. אין הכרח ללכת דווקא לפי עמדות במגרש. כל אחד יחליט לעצמו מה ומי. הבחירות יתבצעו לסירוגין בין שנינו, ובתום הרכבת הקבוצות נשתדל לבצע הערכה אובייקטיבית ושקולה, ונחליט מי באמת היה מנצח לו היה מתקיים משחק שכזה, כאשר כל השחקנים בשיא אונם ויכולתם. הולך? ברור שהולך! התלהב מ'.

איך נקבע מי בוחר ראשון? שאל מ', שככל הנראה הפנים שאי אפשר להטיל מטבע דרך הטלפון. אין בעיה, עניתי, אתה תמיד טוען שאתה זוכר בעל פה כל נתון על כל דראפט ודראפט מאז ועד עולם. אי לכך ובהתאם לזאת אשאל אותך שאלה אחת ויחידה. ענית נכון? זכות הבחירה הראשונה היא שלך. טעית? אני מתחיל. לך על זה, אמר מ' בביטחון מופרז כהרגלו, שאל מה שאתה רוצה על הדראפטים. גִיב מי יוֹר בֶּסט שוֹט.

לרגע אחד שקלתי איזו שאלה תהווה עבורו התקלה אמיתית. לא אכחיש ולא אכחד כי אנציקלופדיה של ממש הוא מ' בכל הקשור לכדורסל. לא היה לי ספק כי הוא זוכר מי נבחר ראשון בכל שנה ושנה, ובכל הקשור לנתונים סטטיסטיים של כוכב זה או אחר הוא ללא ספק עולה עליי. אבל אז הבליחה בי מחשבה ערמומית משהו, אולי מעט לא הוגנת, אבל מאחר שהאיש הביא זאת על עצמו בשחצנותו, לא היססתי לרגע. ספר לי מ', הפצצתי ללא התראה מוקדמת, כמה מהנבחרים הראשונים משנת 70' ואילך, זכו עד היום להיכנס בכל הכבוד והיקר להיכל התהילה?

שתיקה ארוכה השתררה בצדו השני של הקו. בדימיוני ראיתי את מ' הנבוך מאמץ את זיכרונו, עובר שנה אחר שנה, נבחר אחר נבחר, ומנסה להיזכר אם בא האיש בשערי ההיכל המקודש או לא. זמנך עבר, בישרתי לו לבסוף והאיש גמגם שזה בטח משהו בין חמישה לעשרה, אבל הוא לא בטוח. אולי...שישה? ירה לבסוף ועצר את נשימתו בציפייה. צר לי, בישרתי לו, בלא מעט שמחה לאיד, יש לציין, אבל מדובר בשבעה בדיוק. השמות לא יימסרו כרגע, כדי שלא תרשום אותם לפניך לקראת הדראפט שלנו, אבל תוכל לבדוק בעצמך אחר כך. שבעה הם, לא פחות ולא יותר, וברשותך מ' - אוציא מיד את הרכבת הקבוצות. דבֵּר, אמר מ' המבואס, שיהיה בהצלחה ושהטובים ינצחו.

לא היו לי שום ספקות והיסוסים לגבי השחקן הראשון: מג'יק ג'ונסון (1979), ה-פייבוריט שלי מאז ומעולם, נקרא מיד לדגל.

מ', מצדו, הלך על לברון ג'יימס (2003).

אני עניתי עם שאקיל אוניל (1992).

מ' בחר את האקים אולג'וואן (1984).

אני הפתעתי אותו, אני חושב, עם ג'יימס וורת'י (1982).

הוא החליט לחזק את הקו האחורי עם אלן אייברסון (1996).

אני חיפשתי מישהו שיכול לעשות נקודות גם בפנים וגם בחוץ, ומצאתי את דייויד תומפסון (1975), שתמיד חיבבתי ולא רק בשל העובדה ששנינו חולקים אותו תאריך יום הולדת.

מ' סבר שיאו מינג (2002) יתאים לו.

לרגע שקלתי להשלים את החמישייה עם מייקל אולווקנדי (1998) או קוואמי בראון (2001), ולו רק כדי להרוג מצחוק את הקבוצה שמנגד, אבל חיש קל התעשתתי והלכתי על ביל וולטון (1974).

מ' סגר חמישייה גדולה מאוד ופיזית מאוד עם לארי ג'ונסון (1991).

אני הושבתי על הספסל את דייויד רובינסון (1987), שהוא כמובן אחד הגדולים, אבל גם את דריק רוז (2008), שיכול בהחלט להיות פעם אחד כזה.

נאמן לקו הגבוה והפיזי שלו, בחר מ' בפטריק יואינג (1985) ובדווייט האווארד (2004).

נו, אני שואל אתכם: מג'יק, שאק, וורת'י, דייויד תומפסון וביל וולטון, מול לברון, אייברסון, יאו, לארי ג'ונסון ואולג'וואן. אני משוכנע שהקבוצתיות שלי מנצחת את האנוכיות שלו (לברון, אייברסון ולארי ג'ונסון עם כדור אחד?), הוא בטוח שהוא הורג אותי פיזית.

בשורה התחתונה? למי אכפת, רק תנו לראות משחק כזה על אמת, ראבאק.

shaharhermelin@gmail.com