לפני טימי "המעלית" באוורס, קרלוס ארויו וכל השאר, וידוי קטן:

ישבתי אתמול ביציעי נוקיה-ההיכל ופעם נוספת נפעמתי מעצמי. כן, מעצמי. מחוסר היכולת שלי להתחבר אל הרגש שמפעיל את האוהדים. השירה והשמחה האדירה של אוהדי מכבי ת"א כשהניצחון הובטח, ובמיוחד כשהסתיים בפער גדול יותר מ-14 (זה שבו מכבי הפסידה במלחה) – לא עושה לי כלום. אפילו לא מדגדג. אני מגיע לכל העסק הזה הרבה יותר שכלתני מאשר רגשי.

אני יכול להתלהב או להתרגש מתנועה של שחקן. ממסירה. מריבאונד. מרגע אנושי. מדברים כואבים של מאמן אחרי משחק, מסל או החטאה עם הבאזר.

אני לא מסוגל להבין מה מביא אדם שפוי לקפוץ ביציעים לאורך כל המשחק, להשתולל ולצאת מגדרו, רק כי שחקנים שלובשים את אותה גופייה שיחקו כדורסל, התאמצו, קלעו, ניצחו או הפסידו. לא מתחבר לזה. מעולם לא התחברתי. זו העבודה שלהם. זה מה שהם עושים. לא יושבות לי טוב קפיצות התיש האלה ביציעים ותנועות וקריאות הגנאי למחנה המפסיד.

עניין של אופי, כנראה. אולי אני שונה. אלך לעבור אולטראסאונד, מי יודע מה יתגלה שם.

כדורסל.

ד'אור פישר לקח 14 זריקות, יותר מכל שחקן אחר במכבי ת"א. לדעתי, כל הזריקות היו חופשיות. חלקן הקטן מחצי מרחק, כשירושלים עודדה אותו לזרוק משם ולא שלחה אף אחד להפריע לו בזריקה. חלקן האחר אלי-הופים לתוך החישוק. פלא שהאיש מסיים משחקים עם 70 אחוז מהשדה?

העניין הוא שמכבי שיחקה מעל לראשים של שחקני ירושלים. לארויו ומרקוס בראון יש טאץ' מדהים במסירה למעלה, בהקשתה הזו, שהופכת את ווטסון וסניד חסרי אונים. הם לא מסוגלים לקפוץ כל כך גבוה כמו פישר, ואין להם את העיתוי והתזמון המצוינים שיש לו. כמה נגמר, 16 הפרש? בהערכה גסה היו לו ששה דאנקים במשחק, רובם אחרי אלי-הופים. על פי הגישה הזו, זה היה משחק של ארבע הפרש, רחוק מאוד ממה שרבי פנחס הגרשוני נוטה לחשוב.

השאלה מה ירושלים הולכת לעשות עם העניין הזה, בהנחה ששתי הקבוצות האלה ייפגשו גם בגמר הפיינל פור דיברו שם על אדי פובס, שהוא תואם פישר לפחות מבחינה המבנה והאורך. בסופו של דבר, פישר עושה את הדברים שהוא עושה מול כל הקבוצות כמעט, מי יותר ומי פחות, אבל ירושלים לא יכולה להרשות לעצמה שישחקו לה מעל הראש. הם חייבים למזער את הנזק מהנקודות הקלות של פישר וזה אומר, כנראה, להחתים שחקן מתאים לשארית העונה שעיקר תפקידו יהיה לראות את פישר ביומיום ולחלום אותו בלילה-לילה.

הלאה.

ליובל נעימי רשומים בסטטיסטיקה שני איבודים. אני ראיתי יותר. שמתי לב למשהו מעניין: הבחור מקבל רוב הזמן החלטות טובות לגבי ביצועים אישיים, והחלטות פחות טובות ביחס לביצועים קבוצתיים. מישהו מוכרח לשפר את החלק השני במשוואה אצל נעימי, כי כשמורן רוט יורד לנוח – ובטח המורן רוט של אתמול – נפער איזשהו חור ונוצר ברדק על המגרש.

מעבר לזה, לנעימי יש המון ביטחון. בסופו של דבר, הפערים על הנייר בין שתי הקבוצות בעמדת הרכז יותר מצומצמים מאשר נראה מבחוץ. כלומר, אין לי ספק וספק אין לי – ולמעשה לאף אחד אין – שקרלוס ארויו כדורסלן טוב משניהם, אבל רוט ונעימי לא חוששים מאף אחד. רוט עושה רושם של בחור שהולך ומתחזק מנטאלית כל הזמן, לצד הביצועים המעשיים שלו על המגרש. גם נעימי לא חושש מארויו, רק שאצלו זה ממקום אחר. הוא פשוט לא סופר שום דבר. לא את המעמד, לא את היריב, לא כלום. תנו לו כדור ושעון 24 לשחק נגדו, והוא כבר יסדר את העניינים.

מה עוד?

גרשון הפתיע עם דרור חג'ג' ברבע השני. פתאום דרור משחק לצד ארויו, מקבל כדורים בעמדה של קלע ומאחר לזרוק בשנייה. כשהוא כבר מקבל החלטה, השומר מגיע והסל נסגר לו. ההיסוס הזה הוא תוצאה חד משמעית של חלודה ואובדן ביטחון. זה היה צפוי, אבל נראה שכבוד הרב מעודד אותו ודוחק בו להעז. כבר חשבתי שעלינו פה על משהו, על איזה חידוש, אולי שפנפן נגד ריאל מדריד, אבל חג'ג' שיחק חמש דקות, לא קלע וסיים את חלקו לערב. ולא שדי בראון עשה יותר ממנו בשש דקות שלו. שאלת השפנפן למדריד נותרת פתוחה, אם כן.

ונשאלת השאלה מה קורה עם אדם הלסקה. לא יודע אם יצא לכם לראות את אחת מתוכניות האולפן של ONE לסיכום מחזורי הליגה. יש שם פינה קבועה שבה שחקן זורק עשר שלשות ונמדד כמובן על פי מספר הכדורים שנכנסים. עד היום זרקו כבר עשרה או אחד עשר שחקנים, הלסקה מוביל את כולם והוא היחיד עם 10 מ-10.

מה הסיפור? הוא היה פצוע, חיכו לו המון זמן, הוא חזר, ועכשיו הוא משחק מעט ולא משפיע. יכול להיות שגודס גילה שהוא פחות טוב ממה שחשב? יכול להיות שירושלים לא מסוגלת לעבוד למען שחרור קלע לזריקה? יכול להיות שמדובר בשחקן חד גוני שחי אך ורק על זריקה ולא תורם כמעט שום דבר אחר? מישהו צריך להסביר מה ורה פה, או לפחות לתקן את הסיטואציה לכאן או לכאן, כי כרגע ירושלים פשוט משחקת עם זר אחד לעומת התכנון העקרוני שלה.

אבל כל זה מתגמד לעומת התייצבותו של היונה ההנפלדית בנוקיה-ההיכל אתמול. אכן כי כן, הגיע הנפלד כדי לחלק את תשורות מנהלת הליגה למאמן החודש (גודס), שחקן החודש (אליהו) ושחקן הסיבוב (סניד). יחד איתו התייצב גם פפי תורג'מן וככה עמדו להם זה לצד זה שני שחקני הגנה מצוינים, שיחד מגיעים לגבורות.

פסע היונה אל המשטח באצילות רבה, לבוש היטב, שיערו דליל כתמיד, והוא חייכן ומפויס. חיבק אותו אליהו, חיבק אותו גם גודס, הרביץ איתו חיבוק גם הסניד, אפילו הגרשוני נתן איזו צ'פחה. תם הטקס. והיונה פרשה כנף ועזבה את המשטח. אחר כך הגיעו אלי-הופים מכל כיוון, כאמור, ומתפרצות הירואויות של ארויו לרוב, אבל שום דבר כבר לא היתה אותו דבר מרגע שהתעופפה היונה ההנפלדית ונעלמה מעיני כל.

דווקא הייתי בסדר עד עכשיו. רואים שאני עייף, אה?

נאה, אם כן.

ושלומות ונצורות בשלב זה.