בהנאה רבה, אך גם תוך חיוך משועשע-משהו, קראתי את מאמרו המלומד האחרון של איש הזאב, העוסק בפיניקס סאנס. בהנאה, כי מפליא האיש לכתוב, להתנסח ולהתבטא. אף לא ננסה לשנייה להכחיש זאת. בחיוך משועשע-משהו, יען כי לא יעזור כלום - רך בשנים הוא עדיין הזאבון. עול ימים, ומשום כך נופל לעתים במלכודות הפשוטות ביותר שמציבים בפניו החיים, ובמקרה זה סטיב קר וחבריו המולכים בסאנס.

בהחלט יפה מצדו שאוהד הוא את פיניקס. אני בעדו, אולם מכאן ועד להיכנס לדיכאון קל ולקריזה כבדה (או להפך) בגלל הפורמה הנוכחית של הקבוצה, במקום לראות ישירות וברורות דרך התרגיל השקוף הזה? מתפלא אני על איש הזאב. מתפלא מאוד. עם זאת, לשם כך אנחנו כאן, לא ככה? אם לא נעזור לבשר מבשרו של כדורסלע-האתר כאיש הזאב - למי נעזור?

ראשית, נמהר ונשגר את האיש להאזין ולצפות בו זמנית בשיר המתאים ביותר למצב רוחו, הלא הוא I Won't Let the Sun Go Down on Me של ניק קרשאו הנודניק. המלים ממש לא חשובות במקרה זה. העיקר הם הכותרת והחמידוּת הכללית של היצירה. מהתסרוקת של מר קרשאו, לעומת זאת, אפשר וצריך להתעלם.

שנית, ומאחר שככל הנראה זה לא מספיק ברור לחלק מאיתנו, הנה שיעור קצר בתורת הפקת הלקחים והסקת המסקנות, שהרביצו בעצמם הפיניקסאים בעקבות הפלייאופים האחרונים: ככה בדיוק אנחנו רוצים וצריכים להיראות בשלב הזה של העונה. לא כמו הלייקרס, לא כמו הסלטיקס, לא כמו הפועל "לברון" קליבלנד ואפילו לא כמו סן אנטוניו (ובינינו, מי כן רוצה להיראות כמו סן אנטוניו?). ככה, כמו שאנחנו כרגע. יתרה מכך, כך אנחנו רוצים ששאר הקבוצות יחשבו שאנחנו נראים, מרגישים ומתנהגים.

למה? פשוט מאוד, כי זה בדיוק מה שלא עשו בפיניקס בעונות קודמות. בעונות קודמות, כולם היו עסוקים שם בריצה מטורפת, תרתי משמע, אחרי המאזן הטוב ביותר בקונפרנס ו/או בליגה, כולל קרבות מרים ושוחקים בכל משחק ועל כל ניצחון. המטרה קידשה את כל האמצעים, לרבות כל מיני החתמות, טריידים, ובעיקר שחיקה חסרת תקנה של כל איבריהם הכואבים תמיד של נאש וחבריו. השורה התחתונה של כל אחת ואחת מהעונות הללו? נכון, גורנישט.

העונה קיבלו שם שכל, תודה לאל. עד אפריל משחקים תוך כדי שמירה על הימצאות מתמדת בתמונת הפלייאוף, אבל בעיקר בשביל הסבבה. קצת מנצחים, קצת מפסידים, נשארים במאזן חיובי, מאפשרים חופשי לשחקנים להיעדר במה שנראה כמו תואנות שונות ומשונות, אבל הכי חשוב - גורמים לכולם להאמין שהסאנס לא נכללים בחבורת הקבוצות שיש לחשוש מהן בואכה הפלייאוף.

סביר מאוד להניח שבקצב הזה, יגיעו הסאנס לפלייאוף כאשר הם מדורגים אי שם, בין המקומות השישי לשמיני במערב. בלי הרבה רעש, בלי יתרון ביתיות ובעיקר בלי שמישהו סופר אותם ברצינות. או אז, ורק או אז, יגלו היריבות לחרדתן שמדובר בדגם משופר של יוסטון רוקטס 1995, שגם היא עשתה את אותה דרך בדיוק, עד לסוויפ בגמר על אורלנדו של שאקיל. אותו שאקיל בדיוק שיגיע לפלייאוף 2009 נינוח, רענן יחסית ומלא מוטיבציה להוכיח לכולם שגם כלב (טוב, טי-רקס) זקן יכול ללמוד וללמד כמה טריקים חדשים. סטודמאייר זעוף כרגע? יש לי הרגשה שעד הפלייאוף זה יעבור. ואם לא, אולי סטודמאייר עצמו באמת יעבור ויבוא מישהו אחר שמתאים לשיטה ולמטרה.

אלו היו שישים שניות על "איך לא כדאי לאוהד הסאנס להתרגש יותר מדי מדברים שקורים בפברואר, כאשר מה שקובע באמת יתחיל רק עוד חודשיים וחצי לפחות".

ובעניין הבחירות

בורוכוב-סוקולוב-טראקאנוב (אם הוא לא היה כזה ילד הוא בטח היה זוכר מי זה) העלה לאחרונה סוגיה מעניינת: מי ראוי להיבחר לחמישיית השחקנים הגדולים ביותר, ששיחקו בארץ אולם לא לבשו מעולם את מדי מכבי תל אביב. שהרי, עם כל הכבוד שכולנו אמורים לרכוש לכל שועי העולם שלבשו צהוב, ולא חסרים כאלה, היו רבים וטובים, וטובים מאוד, ומצוינים, שכיכבו אך ורק במדי קבוצות אחרות.

בורוכוב הודיע רשמית וחגיגית כי הוא הולך עם פרוויס שורט, ג'ו דאוסן, דייויד "השריף" ת'רדקיל, רולנד יוסטון ו...... עמי נאווי. למה נאווי? למה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו. זה האיש וזו בחירתו. במי אני בוחר זו כבר סוגיה אחרת וכבדת משקל. גם בלי לדפדף בשום ספר זיכרונות, בלי לחפש ברשת ואך ורק על סמך הזיכרון, צפים ועולים שמות לא מעטים.

הבה ונראה. שורט ות'רדקיל נראים גם לי כמו באנקר. גדולים ושגיבים היו. שני מקומות נתפסו. מי עוד? לא פשוט העניין הזה. לא פשוט בכלל. נאווי, על כל חביבותו וכושר הלחימה שלו, כמובן שלא בעניין. כגארד פותח הייתי מצוות ללא היסוס את בארי לייבוביץ' חסר התקדים, שכמוהו לא היה ולעולם גם לא יהיה. עוד שני מקומות בלבד נותרו. יוסטון? בשיאו היה נהדר ועצום לרוב, ובהחלט מועמד יותר מראוי. עם זאת, מקומו בחמישייה ממש, אבל ממש לא בטוח.

כי בירושלים שיחקו בילי תומפסון וקני וויליאמס.

ובהפועל ראדנקו דובראש, מייק לארגי, לינטון טאונס ודניס וויליאמס.

היה לנו גם את אנדרו קנדי.

ואת פול תומפסון האדיר.

אניס ווטלי שחלף בסערה בגבת, לשם גם מצא דרכו דריק גרווין.

ומה עם אנדרה ספנסר?

וג'ינו בנקס. ג'ינו בנקס!

ובחירות 2 ו-3 בדראפט ה-NBA - ניל ווק ודניס הופסון?

ומה עם ריצ'י דומאס? נכון, מסומם אבל שחקן, לא?

ג'ון הדסון, ג'ראלד פאדיו, צ'ט נלסון הענק של עפולה והיי - אתם ראיתם את קרל נברסון בשיאו? מי יכול היה עליו? ובטח ישנם עוד שאני לא זוכר כרגע.

בחיי שאין לי מושג כרגע את מי הייתי לוקח ואת מי משאיר בחוץ, אבל מאחר שמדינה דמוקרטית אנחנו אתם מוזמנים לשלוח את הבחירה שלכם. קבלו הבטחה חגיגית לפרסום חגיגי עוד יותר של התוצאות. קבלו עוד הבטחה: אין סיכוי שנחכה לקולות החיילים והימאים. שילמדו לגלוש בזמן לאתר.

shaharhermelin@gmail.com