בעניין רב קראתי את דבריו של יו"ר הדירקטוריון, בעודו יושב לו קוממיות בהיכל נוקיה וצופה בחצאי גמר הגביע, ובהם הוא תוהה האם האוהדים אוהדי כדורסל הם, או שמא אוהדי קבוצתם בלבד. עניין רב עוררו בי הדברים, ואף תחושה חזקה של דז'ה-וו, שכן כבר לפני 22 שנה מצאתי את עצמי בסיטואציה זהה, ואם יורשה לי - אף קיצונית מעט יותר, עם כל הכבוד לחולון, חיפה, ירושלים ונהריה.

רבות דנתי עם אחרים ועם עצמי בסוגיה, ואם זכרוני הרעוע אינו מטעה אותי - בהחלט יש מצב שאף הזכרתי אותה ממש כאן מתישהו, אם כי רק השד זוכר מתי זה היה. בכל מקרה, סבורני שיש בידי תשובה לתהיית היו"ר, ואפילו מפורטת ומנומקת מכל מיני כיוונים, אך תחילה לאירוע המכונן עצמו, שהוא-הוא אשר הוביל לחיפוש אותה תשובה בדיוק.

קיץ 1987 היה זה, מועד קיומה של אליפות אירופה ההיסטורית וההיסטרית בפיראוס. תריסר קבוצות, ובהן ישראל, הגיעו לאליפות, ובהן שתי הענקיות, ברית המועצות ויוגוסלביה, עדיין לפני התפרקותן למדינות עצמאיות ומכאן מצוידות ועשירות בכל הכוכבים מכל קצווי ממלכותיהן. רוצה הגורל, ושתי אלה מוגרלות לבית אחד כבר בשלב המוקדם.

רק כדי שהתמונה תהיה ברורה לחלוטין, הנה גלריית השמות במלואה, או כמעט-כמעט במלואה. יוגוסלביה שלחה למערכה את דראזן פטרוביץ', ולאדה דיבאץ', דינו ראדג'ה, טוני קוקוץ', זארקו פספאלי, אלכסנדר דג'ורג'ביץ', סטויקו וראנקוביץ', ראטקו רדובאנוביץ', גוראן גרבוביץ' ודארקו צוויטיצ'יאנין. המאמן היה קרז'ימיר צ'וסיץ' - האגדי עד מאוד כשחקן אולם הרבה פחות כמאמן. הסובייטים לא פיגרו במאום אחריהם, עם שארונאס מרצ'ולוניס, אלכסנדר וולקוב, ולאדיס ואלטרס, ולדימיר טקצ'נקו, ואלרי טיכוננקו, סרג'י יובאישה, סרגיי טרקאנוב, ואלרי גובורוב, ויקטור פנקראשקין, ולדמרס חומיצ'יוס וסרגיי בבנקו, כאשר על הקווים אלכסנדר גומלסקי האחד והיחיד.

באותם ימים רחוקים היה הכדורסל כמעט כל עולמי, ולא היתה לי שום בעיה להתייצב בהיכל השלום והאחווה כבר למשחק הראשון ב-10:00 בבוקר, ולנטוש אותו סמוך לחצות, לאחר תום המשחק השישי והאחרון לאותו יום. מיותר לציין כי לקראת המשחק המסעיר בין שתי מעצמות העל, ישבתי ישוב היטב על מקומי השמור, כאשר לצדי, בהרכב מלא, כל האוהדים שהגיעו מישראל. טבעי וברור, לא? מי ירשה לעצמו להפסיד עימות אדיר שכזה? אז זהו, מסתבר שדי הרבה אנשים.

ממש לפני כדור הפתיחה העפתי מבט סביבי, ונדהמתי לגלות שביציעי ההיכל, המסוגלים להכיל כ-17 אלף איש ואשה, נמצאים 6,000 עד 7,000 צופים בלבד, כמעט כולם תיירים. היוונים - אלה שבאותם ימים היו ממלאים את האולם ארבע שעות לפני פתיחת כל משחק, גם אם מדובר היה בשמינית גמר גביע צפון מזרח אגן הים התיכון מול מלטה תחתית - לא הביעו שום עניין במצ'-אפ בין פטרוביץ' למרצ'ולוניס, או בין דיבאץ' לטקצ'נקו. גורנישט. משהו בסגנון: "אם זה לא יוון, אנחנו לא בעניין".

אודה ולא אבוש כי באותם רגעים, וגם ברגעים רבים שהגיעו מאוחר יותר, בזתי ליוונים בוז עמוק ושורשי במיוחד. "חסרי מושג מינימלי", "פטריוטים שלא קשורים לכדורסל" וכיוצא בהללו היו מהעדינים בביטויים בהם השתמשתי לתאר את סלידתי מכל אותם נייטיב'ס, שמבחינתם פטרוביץ'-מה-פטרוביץ', לא קיים בעולם שום דבר פרט לגאליסים ולינאקיסים למיניהם. בכעס כבוש ומוצנע היטב (כי אתם ממש לא רוצים שאוהדי כדורסל יוונים יידעו שאתם בקריזה בגללם. זה מכניס אותם לקריזה) סיננתי לחבריי שאיפה הם ואיפה אנחנו, ה"מבינים", שבכל מקום בו יש כדורסל טוב ומעניין - נתייצב בהמונינו הרבה לפני הג'אמפ הראשון ולא נזוז עד הישמע הבאזר האחרון.

כי כך זה היה מאז שאני זוכר את עצמי. כילד וכנער, היה לי את גבת/יגור האגדית והאהובה. כל יום משחק היה חגיגה, שהתחילה שעות על שעות לפני כל משחק והסתיימה רק זמן רב אחריו. כל יום שלמחרת משחק היה רק יריית הפתיחה למשחק הבא אחריו, וכן הלאה. מהנץ החמה ועד ששכבנו לישון זה היה כדורסל וכדורסל בכלל, וגבת/יגור וגבת/יגור בפרט. חוץ מזה היו המשחקים של מכבי באירופה, בהם צפתה כמעט מדינה שלמה, משחקי הנבחרת שהיו חגיגה גדולה, ואם הפציע פתאום איזה משחק NBA בטלוויזיה זה בכלל היה בבחינת אלוהים המדבר אלינו מתוך הסנה הבוער, וזה עוד לפני התקופה שמישהו ידע על ה-אלוהים ההוא, מספר 23. אכלנו, שתינו, נשמנו וחלמנו כדורסל, לפחות עד שלמדנו שיש עוד כמה דברים ששווה לחלום עליהם, ואם אפשר - גם לממש מתישהו את אותם חלומות.

והנה היום, 22 שנים אחרי אותה אליפות בפיראוס, כאמור, אני מוצא את עצמי לא פעם באותו מצב של האוהדים היוונים. אם אין בסביבה קבוצה שמסיבה כלשהי קרובה ללבי או לפחות חביבה עליי ברמה זו או אחרת - זה פשוט לא מעניין אותי, לפחות לא לאורך זמן. אני בהחלט מסוגל לצפות בקטעים נבחרים, כאן עשר דקות שם רבע שעה, אבל אין שום סיכוי שמראות העבר - היצמדות מוחלטת למרקע או לאיזשהו כיסא באיזשהו יציע ללא הגבלת זמן - יחזרו על עצמם היום, או אי פעם בעתיד. תם ונשלם הפרק הזה.

למה? לא יודע. אולי הגיל, אולי השובע, אולי כי כך זה צריך להיות. עובדה היא שאותה תמונה ממש חוזרת על עצמה מבחינתי גם בענף-שאין-לנקוב-בשמו. קבוצה אחת ויחידה קיימת מבחינתי בעולם ההוא, ובשמחה מלווה בהתרגשות ובמתח בריא אשב לראות כל אחד ואחד ממשחקיה, בכל מפעל ומול כל קבוצה. קבוצות אחרות, ויהיו נפלאות ושגיבות ככל שיהיו, פשוט לא מעניינות אותי, ואטריח את עצמי לצפות בחלקים ממשחקיהן אך ורק אם לתוצאה יש השלכות על מצבה של אהובתי. לא משנה מהי הסיטואציה ועד כמה חשוב ויוקרתי הוא האירוע. אם זו שלי לא שם, זה ממש לא מעניין.

לכן, אני בהחלט מסוגל להבין את אוהדי ירושלים וחיפה שלא הטריחו את עצמם למשחק הראשון בנוקיה. אותם, אני מניח, מעניינים אך ורק האדומים או הירוקים. כל השאר? שיחפשו את החברים שלהם בסיבוב הקרוב ביותר.

מצד שני, יכול להיות שהם פשוט נתקעו בפקקים באיילון.

shaharhermelin@gmail.com