אודה ולא אבוש: קשה לי עם הסיפור הזה של נהריה. קשה לי מאוד. כלומר, כל קבוצה שמגיעה למצב הזה הינה בבחינת סיפור כואב ועצוב, רק שאצלי יש איזו פינה קטנה ומיוחדת לנהריה, שאת הכדורסל שלה אני מכיר כבר כמעט 30 שנה. לפחות על פי מה שאני רואה, שומע וקורא - המצב שם באמת קשה. לא יודע אם זה יגיע לכדי פירוק הקבוצה, אבל נראה שזו בהחלט אפשרות ריאלית, למרבה הצער.

אי לכך ובהתאם לזאת, לא נותרה בידי ברירה, אלא לנקוט בצעד קיצוני-משהו, לגייס את כל יכולותיי כמנחס וכאלוף חצי הכדור הצפוני בהפוך-על-הפוך, ולבכות קשות את התפרקותה של עירוני נהריה, ואת היעלמותה ממפת הכדורסל לנצח נצחים, או לפחות עד שמכבי ת"א יפגעו פעם אחת כבר בניסיון הראשון עם החתמת הזרים. זהו. אם זה לא יעזור להציל את נהריה, לא יודע מה כבר יעזור.

יופי של מקום, נהריה. גם בכלל אבל לצורך ענייננו - גם מבחינת הכדורסל. נוכחתי בכך לראשונה כששיחקתי (?) בנערים. אז הם עוד היו הפועל נהריה. קבוצה חזקה מאוד, שתמיד רצה גבוה בצמרת האזור הצפוני. הכוכבים של נהריה אז היו אילן וקנין, כיום מנהל הקבוצה הבוגרת, שי מיניסטר ושרון גולדשטיין. רגע, גילי סופר לא היה בקבוצה ההיא? לדעתי הוא קצת יותר צעיר, אבל בהחלט יכול להיות שאני טועה. הזיכרון בגילנו כבר לא משהו. מה שכן בטוח, הוא שמיניסטר היה רכז מוכשר עד מאוד עם יד טובה פלוס, גולדשטיין היה שוּטר רציני ביותר, אבל וקנין היה הציר, תרתי משמע.

לכל מי שמביט בו כיום, אין ספק שאילן וקנין הוא אדם חזק פיזית. האמינו לי, זה בלט הרבה יותר לעין ולגוף כשניסינו לשמור עליו. "ניסינו" היא מלת המפתח. אי אפשר היה לעצור את אילן. לא רק שהיתה לו עוצמה אדירה, אלא גם הרבה מאוד כדורסל, התמצאות מעולה בצבע, קליעה מדויקת גם מטווח בינוני ומעלה, ואם עצרת אותו בעבירה - כמו שבדרך כלל עשינו מחוסר ברירה - גם מהעונשין הוא לא בדיוק הרבה להחטיא. כמי שתמיד זיהינו יותר מכל אחד אחר עם הכדורסל של נהריה, ועובדה שהוא בתפקיד מרכזי בקבוצה עד היום, אני רק יכול לדמיין איך מרגיש אילן בימינו, כמו גם מיניסטר, גולדשטיין, סופר וכל מי שאי פעם היה קשור לקבוצה. הנה הוא משמאל.

למרות שאני לא חושב שאי פעם ניצחנו שם, תמיד היה כיף לבוא לנהריה. גם בגילאי הנערים והנוער, וגם בבוגרים - בארצית ואחר כך בליגה הבכירה. היתה שם אווירה של כדורסל. האולם בעין שרה אפילו לא היה בבחינת חלום אז, והמשחקים נערכו באולם הישן, נדמה לי שבצפון-מזרח העיר. תמיד היה שם קהל שסיפק אווירה, תמיד היה שם גם אבא של אילן וקנין, שדאג לכל פרט ועודד מקרוב את הילד, ובעיקר תמיד היה איפה לאכול משהו טעים אחרי עוד הפסד.

גם בתקופות המאוחרות יותר, כשהגעתי לנהריה כצופה או כשופט, תמיד נהניתי. זה מסוג המקומות שבשבילם נולד הספורט. קבוצה שמאחוריה מתאחדת לא רק עיר שלמה, אלא גם האזור כולו. לא הייתי מגזים כמו חלק מאלה המצוטטים בתקשורת, הטוענים שאם הקבוצה תתפרק לא יישאר בנהריה כלום - יש לא מעט דברים טובים אחרים בעיר - אבל ללא ספק יהיה מדובר במכה-מכה, שלכו תדעו אם במציאות הנוכחית ניתן יהיה להתאושש ממנה ומתי.

הבה נקווה שזה לא יקרה. שיתעשת מי שזה לא יהיה וידאג להזרים כמה שצריך כדי שהעסק לא יתרסק וייעלם. ברור שלנהריה יהיה קשה מאוד בלי הכדורסל, אבל בד בבד אני משוכנע לחלוטין שגם לכדורסל יהיה קשה מאוד בלי נהריה.

איפה השכל שלכם, איפה?

לא טרחתי לצפות במלואם במשחקים בין מכבי לריאל לפני שבועיים ואמש. נקיפות המצפון היחידות שיש לי לגבי חמישי בערב, הן שלצערי הגדול לא הייתי בנוקיה לצפות במשחק המוקדם, בין כוכבי העבר של שני המועדונים.

נכון שתמיד קל להיסחף על גלי הנוסטלגיה, ובהרבה מקרים העבר נראה טוב יותר ממה שהוא אולי היה באמת, אבל במקרה הזה אין לי ספק. כשראיתי באינטרנט ובחדשות הספורט את הצהובים והלבנים בוגרי הימים ההם, הבנתי מה כל כך מפריע לי במשחקים היום בין הקבוצות לעומת אז: חוכמת המשחק. כלומר היעדרה הבולט.

בימי העימותים הגדולים, בשנות ה-70' וה-80', היו על המגרש בו זמנית פיגורות כמו ברודי, ברקוביץ', ארואסטי, סילבר, פרי ובוטרייט מכאן, וקורבלאן, בראבנדר, שצ'רביאק, רויאן, קבררה, רודריגז וקופראן משם. על הקווים ניצבו ענקים כמו רלף קליין ולולו סאינז, כך שאת כמות אינטליגנציית הכדורסל שנשפכה על הפארקט ולידו קשה אפילו למדוד. אתמול שיחקו הרבה מאגדות העבר, וגם כמה צעירים יותר, אבל גם כך - המון כדורסל הסתובב שם. המון.

הדור הנוכחי? עזבו, למה סתם לבזבז סייבר-ספייס על העניין. אפשר פשוט לסכם במשפט אחד, אותו שמעתי פעם מטיח רלף ז"ל, זה שלכבודו היה המשחק אתמול, בשחקן שלא מילא הוראות: איפה השכל שלך, תגיד לי? איפה?

Shaharhermelin@gmail.com