בן וואלאס האגדי עשה את זה שוב. 40 שניות לסיום משחק מספר 5 בין דטרויט לקליבלנד בחצי גמר המזרח, הוא עמד והחטיא שתי זריקות עונשין שיכולות היו להעלות את הפיסטונס ליתרון. שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה השלים ערב של 0 מ-7 מהקו. ועכשיו זה כבר 2-3 לקליבלנד ומי יודע אם לא הסתיים בזאת סיפור האליפות של דטרויט.

הלו, משחק פלייאוף קריטי, בבית, מול הטבעות המוכרות שלך, יא נגר. ביג-בן, ביג-בן, ביג-בן, תיק-תק, תיק-תק. תתעורר.

וואלאס עומד על 42% מקו העונשין לאורך הקריירה. ועל זה כבר אמר זוהיר בהלול הרבה לפניי: יא אולוהים!

ואנחנו הרי מכירים את הקטע הטראומתי של ביג מנים שלא מסוגלים להרשית. שאקיל אוניל, אלכסיי סבראשנקו, עפר פליישר האגדי, פאנצ'ו הודג'ס הפלאי, שיין קליין-רומינסקי חסר התקדים, או עוסמאן סיסה שמדגים זאת כמעט מדי מחזור בבני השרון. וישנם כמובן עוד, בלי סוף. גם גארדים, אגב.

גיל סלע, פרשן כדורסלע לענייני זריקות עונשין שבעצמו לא היה ממש דריק שארפ, מנסה להסביר:

"שחקנים שמאוד מודעים לכך שהם קלעי עונשין לא טובים, נוטים להיכנס לסחרור לפעמים. אתה עולה לסל ומנסה לקלוע ליי-אפ קל ואז עושים עליך עבירה. אם הכדור נכנס ושורקים גם עבירה, אז זה בסדר. עשית את שלך ולא נורא אם תחטיא את העונשין. אם החטאת וצריך ללכת עכשיו לקו לזרוק פעמיים, אתה מקלל את הרגע. במיוחד אם כבר החטאת שלוש-ארבע פעמים קודם לכן.

"שחקנים גם מרגישים מתי הקבוצות היריבות מחפשות אותם בכוונה כדי לבצע עליהם עבירות ולשלוח אותם לקו, זה בטח לא מוסיף ביטחון. והכי גרוע – אם אתה עומד למשל על 1 מתוך 5 וממשיכים לשלוח אותך לקו, אתה לפעמים מתפתה ומשנה את הרוטינה הקבועה שלך מתוך תסכול.

"אם, נניח, אתה רגיל להקפיץ חמש פעמים ולסובב את הכדור בין הידיים לפני הזריקה, עכשיו אתה פתאום מקפיץ פעמיים וממהר להשתחרר מהכדור, רק שייגמר הסיוט כבר. בדרך הזו כבר אפילו יותר קשה לשפר את האחוזים ואתה נכנס לתוך ערב ארוך מאוד של מבוכה, חוסר נוחות ותסכול. אני אומר את זה גם מתוך ניסיון, היו לי ערבים מהסוג הזה וזה מאוד לא נעים".

42% מהקריירה, ביג-בן.

Unbelievable