הפעם הראשונה בחיי שהברזתי מאיזשהו שיעור בבית ספר, היתה המשך ישיר לפעולה שביצע בארי שיפמן. זה היה אי שם בשלהי חודש מארס 1976, בעודי מכהן כתלמיד מן המניין בכיתה ה' בבית הספר שבקיבוץ גניגר. במקום להמשיך עם כל הכיתה לשיעור אנגלית, החלטתי לארגן לעצמי שיעור ספורט דווקא, ודפקתי ספרינט שלא היה מבייש את הטובים באצני תבל היישר לחדר האוכל של הקיבוץ. שם, ניצב לו בגאון גביע המדינה בכדורסל - אותו גביע בדיוק שהניף כמה ימים קודם בארי שיפמן, קפטן הפועל גבת/יגור אהובתי, שנפטר השבוע מדום לב עוד בטרם מלאו לו 65. הנה הוא כאן, שני מימין בין היושבים, בצילום של שלמה גלזר.

אני זוכר את הרגע ההוא כאילו התרחש לפני חמש דקות. אחרי הזכייה ההיסטורית החליטו ראשי גבת/יגור (ולא שאני חושב שהיתה להם ברירה), כי הגביע ינדוד בין כל היישובים להם היה ייצוג בקבוצה, ובכל מקום ישהה מספר ימים על מנת שכולם יספיקו ליהנות מזיו פניו. קיבוץ גניגר זכה בכבוד הודות לעירא הררי, שלעולם ייזכר במחוזותיי לא רק כשחקן מצוין, אלא בעיקר כמי שקלע יותר מכל שחקן אחר באותו ערב בלתי נשכח ב-18.3.76.

מקורות יודעי דבר בגניגר דיווחו, כי הגביע יגיע לחדר האוכל בשעה עשר. בעשר וארבע שניות הייתי שם. בניגוד גמור למה שעל פניו ניתן היה לצפות מסבון ברמתי, לא חשתי שום נקיפות מצפון על ההברזה האלגנטית מבית הספר בכלל, ומאחד השיעורים שדווקא כן אהבתי בפרט. סדרי העדיפויות בחיי אז היו מאוד ברורים, וגם אם הייתם מחפשים היטב לא הייתם מצליחים למצוא שום דבר הקשור ללימודים - או שום דבר בכלל - מופיע לפני גבת/יגור.

חדר האוכל היה ריק. מי שהביא את הגביע והציב אותו על שולחן קטן בכניסה - כבר עזב, תורני ארוחת הבוקר סיימו לסדר והתאיידו, עובדי המטבח היו עסוקים בשלהם ולהפתעתי הרבה - המוני בית גניגר עדיין לא צבאו על המקום כדי לחזות מקרוב בפלא השמיני של העולם. היינו רק שנינו, הגביע ואני. הבטתי לכל הצדדים פעם ועוד פעם, וכשהייתי משוכנע לחלוטין שאיש לא רואה - ולמרות שידעתי שזה אסור - אחזתי בגביע, נישקתי אותו בדיוק כמו שראיתי בטלוויזיה והנפתי אותו גבוה-גבוה. לרגע אחד - קצר אבל מאושר מאין כמוהו - פינטזתי שאני מבצע את זה ביד אליהו, מול אלפי אוהדים היוצאים מדעתם מרוב אושר. לרגע אחד, דימיינתי שאני בארי שיפמן.

בארי (אחת ולתמיד - את שמו מבטאים כמו "ג'רי", ולא בשום דרך אחרת) היה אמנם מהוותיקים והיציבים שבשחקני הפועל גבת, ומאוחר יותר גבת/יגור, אולם מעולם לא זכה בהכרה ובפרסום שהיו מנת חלקם של אחרים בקבוצה, לפחות מחוץ למעגל הקרוב של השחקנים והאוהדים הקבועים. שמותיהם של אור גורן וגבי טייכנר, למשל, ששיחקו בגבת/יגור הרבה פחות שנים ממנו, מוכרים הרבה יותר לרוב אוהדי הכדורסל, שלא לדבר על בוזי ינאי ואיתמר מרזל, ה-סמלים של גבת/יגור מאז ולעולם.

לבארי לא היו היכולות של בוזי, הכישרון של איתמר, היד של גורן, הגובה והעוצמה של טייכנר או המהירות של עירא הררי. הוא גם לא קלע שום נקודה בגמר ההוא מול הפועל תל אביב (רק חמישה שחקנים קלעו, וגם אם תעירו אותי בעוד 30 שנה בשלוש לפנות בוקר אדקלם לכם בלי לטעות: הררי 26, גורן 23, ינאי 18, טייכנר 17, מרזל 6), אבל זה לא אומר שלא היה לו מה למכור על המגרש. ממש לא.

הוא היה רכז שהתמודד בכבוד מול כל אחד בליגה הבכירה של שנות ה-60' ותחילת ה-70', היתה לו יד טובה ויציבה (יותר מ-11 נקודות בממוצע לאורך 14 שנים), ובעיקר היו לו את אותם דברים עליהם אוהבים לומר כיום שלא רואים אותם בסטטיסטיקה: הוא היה מנהיג, שומר טוב ומעלה, פייטר בלתי רגיל, אחד שהעמיד את הקבוצה מעל לכל והשאיר בכל ערב מאה ועשרים אחוז מעצמו על המגרש. ההערכה והאהדה בהן זכה בקרב שחקני הקבוצה, וגם מחוצה לה, לא נפלה מכאלה שהיו מנת חלקם גם של הגדולים בכוכביה. עובדה שהוא היה הקפטן, עובדה שהוא היה זה שהניף את הגביע.

בארי נפטר באמצע משחק כדורסל עם חברים. מי שמאוד רוצה, יכול למצוא בזה איזושהי סמליות, אבל האמת היא שזה פשוט חבל ועצוב. שום דבר מעבר לכך. יהי זכרו ברוך.

shaharhemelin@gmail.com