עונת ה-NBA מתקרבת לשלבי ההכרעה, וכמו שכבר ציין זאת לפניי רן בורוכוב-טורקוגלוב - תהיה השנה למומחים בעיה רצינית בנושא ה-MVP. איך באמת אפשר לבחור כאשר ישנם כל כך הרבה מועמדים משכמם ומעלה? איך מצליחים להעביר את כל הנתונים דרך מסננת אחת על מנת לקבל תוצאה חד משמעית?

לא פשוט העניין הזה. לא פשוט כלל וכלל. קובי בראיינט ממשיך לעשות בכל מגרש מה שהוא רוצה, והלייקרס נראים רוב העונה כקבוצה שבאמת יהיה קשה מאוד לנצח אותה בסדרה של הטוב משבעה. לברון, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, ממשיך להשתפר ולהתקרב יותר ויותר (אם כי כנראה לעולם לא יגיע אף הוא) לרמתו של ג'ורדן. דוויין ווייד בכלל חי בעולם משל עצמו, וכריס פול כל כך מדהים, עד שהוא מעמיד בצל את סטיב נאש של לפני שנתיים-שלוש, שכזכור זכה בתואר פעמיים ברציפות.

איך בוחרים? אז זהו, שלא בוחרים. לפחות לא בין ארבעת המופלאים האלה, ולא בין אף אחד אחר המשתייך לקבוצת פלייאוף. הגיע הזמן שה-NBA, ועולם הכדורסל כולו, יתייחסו למושג ה-MVP באופן הראוי לו, ויבחנו את העובדות מזווית אחרת לגמרי. ראשי התיבות של התואר, כידוע לכל מי שלא הגיע רק אתמול לכדור הארץ, מייצגים את הביטוי Most Valuable Player, השחקן בעל הערך הרב ביותר. אי לכך ובהתאם לזאת, הבה ונתייחס רגע לחשובה מבין שלוש המלים – ערך, במשמעות של כסף, כמובן.

לא צריך להזכיר לאיש את המציאות הכלכלית עימה מתמודד העולם כיום, ובכלל זה גם הספורט האמריקאי. למרות שהמיתון הולך ומחריף, עדיין יכולות לא מעט קבוצות בליגה לחייך. למעשה, למשחקיהן הביתיים של כשני שליש מהקבוצות לא ניתן להשיג כרטיסים. מה קורה עם השאר? או, פה קבור הכלב, כלומר ה-MVP.

את ה-MVP, חברות וחברים, לא צריך כאמור לחפש בין הסוסים המובילים במירוץ, אלא דווקא בין נמושות הליגה. שם, במקומות בהם מצב כלכלי קשה של רבים מהאוהדים חובר ליכולת עלובה, צריך שיקרה משהו מאוד מיוחד כדי שאנשים ישקיעו ממיטב כספם ואף יטריחו את עצמם לאולם כדי להעביר עוד ערב בו מסריחה קבוצתם את המגרש. בעצם, לא משהו מיוחד -
מישהו מיוחד.

קחו למשל את אותם 13,713 איש, אישה וילד, המגיעים לכל משחק ביתי של אינדיאנה פייסרס. לפחות 20 אחוזים מהם, לעניות דעתי הלא קובעת, לא היו עושים זאת לולא היה בנמצא דני גריינג'ר - 25 נקודות, חמישה ריבאונדים ושלושה אסיסטים לערב. הרי לכם מישהו בעל ערך שלא יסולא בפז לקבוצתו.

אל ג'פרסון (23 נקודות ו-11 ריבאונדים), צריך להגיע בדחיפות למשרדי הנהלת מינסוטה טימברוולבס, ולדרוש את חלקו במסע המתמשך לשימור מעט האוהדים שעוד נותרו לקבוצה.

כמוהו ג'ראלד וואלאס משארלוט (16.6 נק', 7.6 ריב', 2.6 אס' ושתי חטיפות למשחק), שם לא יכולתם פעם להשיג כרטיס שנתיים קדימה, והיום ישלמו לכם אם תבואו.

גם לאנטואן ג'יימיסון מוושינגטון (21.9, 9 ריב', 2.1 אס') יש מה לומר בנושא.

ובטח ובטח שגם או.ג'יי מאיו מממפיס (18.7, 4 ו-3) הינו מועמד ראוי.

אנדרה איגודאלה מהסיקסרס (18.2, 5.9, 5.3) הוא לכל הדעות מועמד ראוי לתואר הנחשק.

ולא נשכח את בארון דייויס מהקליפרס (15.6, 3.6, 7.9). בעצם, כשחושבים על זה לעומק, כל אחד שמשחק בשורות הקליפרס ראוי לאיזשהו תואר, מ-MVP ועד "יקיר צער בעלי חיים". בכל זאת, מדובר בקליפרס, כן?

אבל כשבוחנים את הסוגיה לעומק ומשקללים את כל המשתנים, אין שום ספק שהתואר הולך לשחקן אחד ויחיד. שחקן, שקבוצתו היתה פעם מהכוחות הבולטים ב-NBA וכיום אחת שמתהדרת במאזן הגרוע בליגה. קבוצה שאיש לא רוצה לשמוע עליה, שלא לדבר על לשחק בשורותיה, שממש, אבל ממש לא מעניינת את אוהדיה, שרוב שחקניה, אם ישתפרו באופן קיצוני, יגיעו למצב בו הם לא דומים לכלום. ועדיין, מגיע אותו שחקן מדי ערב לעבודה, נותן את כולו, מצליח להעמיד תפוקה ראויה ביותר של 24.2, 3.7 ו-2.7 וככל הנראה הוא הסיבה היחידה בזכותה עוד מגיע מישהו (שלא תחת איומי אקדח) לארקו ארינה.

קבלו בתשואות את ה-MVP הבלתי מעורער של העונה הנוכחית: קווין מרטין מסקרמנטו קינגס. ניפגש בטקס ההכתרה הרשמי, למרות שכנראה שלא.

shaharhermelin@gmail.com