אם להתנסח בעדינות ובדיפלומטיות - עודד קטש, ואני מניח שגם כל אנשי גלבוע/גליל ואוהדיהם, לא ממש הצליחו להירגע מהשריקה של גילי כהן לצעדים של גוני יזרעאלי פחות מדקה לסיום המשחק במלחה. הגעתי למסקנה מרחיקת הלכת הזו, אחרי שראיתי ושמעתי את ההתנפלות של קטש על כהן מיד אחרי ששרק ועד שירד (כהן, לא קטש) לחדר ההלבשה אחרי הבאזר, גם בעקבות הראיון עם קטש בסיום המשחק וגם הודות להתבטאויות שונות של כל מיני מעורבים ומקורבים, בנוסח "גמר לנו את המשחק", "רק בגלל השריקה הזו הפסדנו" וכן הלאה.

עכשיו ככה, לפני הכל ובעיקר לפני שאני שוכח - די כבר עם השימוש בשריקות שנויות במחלוקת כתירוץ להפסד. השריקה לצעדים באה כשגליל היתה במינוס שלוש, בלי טיפת אוויר בריאות ובעיקר בלי טיפת מומנטום בראש. מי בדיוק מבטיח לאנשי הגליל שגוני היה קולע את שתי הזריקות? וגם אם כן, זה מה שהיה בוודאות מביא להם את הניצחון? אולי הם הפסידו בגלל הקריסה בחמש-שש הדקות האחרונות ואובדן העשתונות והיתרון גם יחד?

זה לא שהשריקה לצעדים לא היתה משמעותית מאוד, היא בהחלט היתה, אבל מכאן ועד להגיד שרק בגללה הגליל הפסידו? ממש לא. בדיוק כמו סיפור הפועל ירושלים והשריקה של סמי בכר לתוקף של טפירו בגמר הפלייאוף לפני שנתיים. שריקה קריטית, בטח קריטית, אבל מי בדיוק יכול להיות בטוח שעם טפירו על המגרש ירושלים מנצחים? מילא אם מדובר בהחלטה של השניות האחרונות ממש - סטייל השריקה של טוד וורניק נגד אייץ' וולדמן ולזכות קטש בגמר גביע המדינה 99' - אבל כשיש עוד כל כך הרבה זמן לתקן ומיליון דברים עוד יכולים לקרות? עובדה שגם בלי טפירו ירושלים הגיעה למרחק סגירה גרועה אחת לריבאונד מהזכייה באליפות. לו הוא היה עדיין על הפרקט (וכן, שמעתי אלף פעם את הטענות ברוח 'עם טפירו בכלל לא היינו מגיעים למצב של כדור אחרון קובע'. אולי, אבל גם אולי לא), מי היה אמור לסגור את ג'יימי ארנולד ברגע הקריטי מכולם? טפירו? רדו מזה.

חזרה לאותה שריקה לצעדים. צפיתי ברגע המדובר בשידור חי, ואחר כך בעוד כמה הילוכים חוזרים, ולעצם העניין - אני לגמרי לא משוכנע במאת האחוזים שבשנייה הספציפית בה החליט לשרוק - ולא סתם אני משתמש במינוח העאלק-משפטי הזה, תכף ההסבר המלא - גילי כהן טעה. דרך המרקע היה קשה לראות בוודאות מוחלטת, אבל היה שם משהו גבולי עד חשוד בדרך בה יזרעאלי עצר את עצמו בסיום החדירה לסל. ספק הזזת שתי הרגליים שאם היתה - היא אכן לא חוקית בעליל. באמת שלא הצלחתי לראות בוודאות.

למה ההתעקשות על השנייה הספציפית ההיא? כי טיבן של חדירות מעין אלו הוא שבמהלכן קיים מגע בין התוקף למגן, שכל שופט יכול ואף מפרש בדרכו שלו. יש מי ששורק, יש מי שלא. גם כאן אפשר היה לשרוק עוד קודם, ואפשר היה שלא כמו שאכן קרה, אולם מאחר שלא נפסקה עבירה והגענו לאן שהגענו בסיום המהלך, התוצאה היתה שריקה לצעדים שכאמור - יתכן שהיו ויתכן שלא. אגב, טעה או צדק - מגיע קרדיט לכהן על כך שלקח את האחריות והשריקה. אני מכיר כמה וכמה שופטים, שבמצבים האלה נוהגים להיאלם דום, על פי עיקרון ה"דֶה בֶּסט קוֹל אִיז נוֹ קוֹל" (בתרגום לעברית: "רק שלא יאשימו אותי שהכרעתי את המשחק" - כאילו שאם הוא לא שורק אין לו חלק בתוצאה הסופית). כאן, אני מניח, ראה השופט מה שראה ומיד שרק.

אבל לא זו הנקודה בה רציתי להתרכז. גם לא בטענות של קטש שמדובר בסגירת חשבונות אישיים או משהו כזה. אם כבר הזכרנו קודם עניינים משפטיים, יתכבד החבר קטש ויציג הוכחות לטענותיו על העבר הבעייתי בינו לבין כהן ו/או שופטים אחרים. לי באמת שאין מושג על מה הוא מדבר. בעיניי, הרבה יותר משמעותי היה מה שקרה אחרי אותה שריקה: התנפלות של קטש על כהן, כולל כניסה לתחומי המגרש בזמן שהמשחק עדיין בעיצומו, כולל - אם לצטט את ניב רסקין שישב מטר וחצי משם - אמירות חוזרות ונשנות בנוסח "אתה בושה וחרפה!" וכדומה, והכל ללא שום תגובה של מי מבין השופטים.

נכון לרגע כתיבת שורות אלו, לא ידוע לי מה מכל אלה, ואולי גם דברים אחרים שנאמרו או נעשו אחרי המשחק באזור חדרי ההלבשה, אם בכלל, ייכלל בדוח השיפוט. מה שכן ידוע לי, הוא מה שראיתי בעצמי: מאמן, שעם כל הכבוד לסיטואציה הכואבת והמרגיזה בה הוא נמצא אחרי שריקה כל כך קשה נגדו - מתנהג בצורה שלהגדירה כ"לא ראויה" יהיה האנדרסטייטמנט של השנה, ואיש לא עושה דבר בעניין.

פחות או יותר באותן דקות ממש, במרחק אלפי קילומטר מערבה, התרחש אירוע דומה. בפאלאס של אובורן הילס התמודדו דטרויט ומיאמי במשחק בעל משמעות גדולה מאוד לשתיהן מבחינת המיקום הסופי לקראת הפלייאוף. אחרי שפיגרה כל המשחק, הצליחה מיאמי - כלומר, דוויין ווייד ועוד כמה שחקנים שמסרו לו וחסמו עבורו - לעלות ליתרון שתיים, חטפה אמנם שלשה מוולטר הרמן (וולטר הרמן!) 13 שניות לסיום, אבל החזירה לעצמה את היתרון 6.5 שניות מאוחר יותר, בזכות ריבאונד התקפה וסל של יודוניס האסלם.

כשקבוצתו בפיגור של נקודה פחות משתי שניות לסיום, מצב הרבה יותר קריטי לעומת מלחה, ניסה רודני סטאקי מהפיסטונס לחדור לסל. ווייד, ששמר עליו, ביצע במהלך החדירה הזו לפחות שתי עבירות ברורות, שכל אחת מהן היתה צריכה לשלוח את סטאקי לקו העונשין, שם הוא רשם עד אותו רגע 6 מ-6. אבל מאחר שווייד הוא ווייד וסטאקי הוא סטאקי, וכמו בכל מקום בעולם - יש דרג ויש החלק השני של המשפט - השופטים דממו, איפשרו לווייד להוציא בסופו של דבר את הכדור מידיו של סטאקי באופן "נקי", וחיסלו סופית את סיכויי דטרויט לנצח במשחק.

ממש כמו קטש, מייקל קארי, מאמן הפיסטונס, פשוט יצא מדעתו מרוב כעס. ממש כמו קטש, הוא אמר לשופטים את דעתו עליהם בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים. ממש לא כמו קטש, הוא מצא את עצמו אחרי שלוש שניות מורחק ועף לחדר ההלבשה. בלי הסברים, בלי אזהרות ובעיקר בלי חוכמות. לך הביתה וחכה להודעה מדייויד סטרן אם מדובר רק בקנס, או גם בהרחקה למשחק או שניים, תלוי מה אמרת לשופטים.

כשעברתי קורס שופטים, נהגו לומר לנו ששופט שמקבל החלטה קשה במיוחד, צריך בשניות שאחריה ללקות בחירשות זמנית. אפשר להבין את ההיגיון שבכך, כמובן. אך טבעי הוא, ששחקן או מאמן במצב שכזה ישחרר קיטור, ועלול לומר משהו שאם תגיב גם עליו, המשחק באמת עלול להידלק ולברוח לך מהידיים. העניין הוא, שחייב להיות גבול. לו היה קטש מסנן לרגע משהו כלפי השופטים ומסתפק בכך - ניחא. אבל האופן בו העסק נמשך ונמשך עד שריקת הסיום ואף לאחריה - היה פשוט מביש.

כי לא משנה עד כמה הוא בטוח שדפקו אותו, יש ביחסי מאמנים-שופטים קווים אדומים שאסור לחצות, ואם חוצים - יש מחיר שחייבים לשלם. עם הדגש על המלה "חייבים". איך זה שב-NBA תמיד משלמים את המחיר הזה וכאן, איך לומר, לא בדיוק? לא יודע, אבל איזה מזל שזה ההבדל היחיד בינינו לבינם, נכון?

shaharhermelin@gmail.com