גבירותיי ורבותיי, חברות וחברים, אני יודע שמדובר בקלישאה השחוקה ביותר בהיסטוריה, למעט אולי "ככה לא בונים..." מהענף-שאין-לנקוב-בשמו, אולם אחרי שדנתי, הפכתי, שקלתי ובדקתי פעמים רבות - אין ברירה וחייבים להציג את האמת כמו שהיא: מהפך. פשוט אין מלה אחרת. מהפך, על כל המשתמע ממנו. לראשונה בחיי, כך גיליתי לתדהמתי אך לפני ימים ספורים, אני בעד קבוצה יוונית, ולא סתם קבוצה יוונית, אלא כזו המאומנת על ידי פנאיוטיס ינאקיס.
כן-כן, מה שאתם קוראים. מכאן ועד אחרי גמר היורוליג - אני עם אולימפיאקוס. אל יהא הדבר פשוט וקל בעיניכם כלל וכלל. להגיע למצב שכזה - אחרי יותר מ-20 שנה של סלידה מוחלטת, על גבול הגועל, מרוב הדברים שקשורים לכדורסל היווני - הינו צעד משמעותי ומהותי, כמעט בגדר שינוי סדרי בראשית.
בראשית היו גאליס וינאקיס (השחקן, כמובן). כשנחשפתי לראשונה לעצם קיומן של קבוצות יווניות ונבחרת יוון, אי שם בסוף שנות ה-70', כבר היו השניים על תקן המנוע והמוציא לפועל העיקריים של אנשי הֶלָאס. במסייעת הסתובבו קורוניאוס, סטברופולוס, קוקולאקיס, אנדריצוס ואחרים, ומאוחר יותר הצטרפו פסולאס, כריסטודולו, קמבוריס, פיליפו, יואנו ושאר החברים שזכו באליפות אירופה ההיסטורית וההיסטרית ב-87'.
למרות שהנבחרת ההיא נתנה לא מעט הצגות ראויות לחלוטין, ברמה העקרונית לא סבלתי אותה עוד קודם לכן, וגם לא את מי מבין הקבוצות היווניות, אותן ראינו מול קבוצות ישראליות מדי שנה בשנה. במבט לאחור, זה כנראה התחיל עם העובדה שאי אפשר היה לנצח ביוון. הלוואי על כל קבוצה משחקי בית הנשלטים בידי אוהדים כמו היוונים בשיאם (כל עוד היא מנצחת, כמובן. תשאלו את פיני גרשון מה קורה כשמפסידים שם בבית), אבל מבחינתי האישית זה פשוט היה בלתי נסבל. לא סבלתי את האווירה באולמות המפחידים ההם, שהשפיעה גם על האורחים ובעיקר על השופטים. אין, צריך היה לקרות משהו יוצא דופן, למשל הבדלי רמות מאוד גדולים לטובת האורחים, כדי לצאת עם ניצחון מסלוניקי או מאתונה.
שתי דוגמאות מפורסמות ומייצגות: בעונת 82-3 הדהימה הפועל עפולה/יזרעאל את אריס הגדולה בגביע קוראץ', והביסה אותה ללא תנאי במשחק הראשון מבין שניים. 87:113 היתה התוצאה, 26 הפרש! מספיק? היינו מתים. בגומלין, מול אלפי יוונים מוטרפים, ושופטים מפוחדים שלא נתנו לעבור את החצי והוציאו את כל כוכבי עפולה בחמש עבירות, נגמר 66:93 ליוונים. בדיוק ההפרש לו היו זקוקים. 11 שנה מאוחר יותר, במסגרת גביע אירופה לאלופות, הגיעה גם הפועל תל אביב לסלוניקי למשחק קריטי מול פאוק, אחרי ניצחון 70:82 באוסישקין. אפילו לא באק ג'ונסון והווינריות של מיקי ברקוביץ' לא עזרו. 66:82 לפאוק, עם אותן ארבע החטאות רצופות מהעונשין בשניות האחרונות מצדו של רואי שידלצקי.
בשנים מאוחרות יותר היו אלה גם פנתינאייקוס, אולימפיאקוס ואא"ק אתונה, בגיבוי של כל מיני לאריסות למיניהן, אבל למרות שבשורה התחתונה לא נפלו הישראליות (במיוחד מכבי ת"א) מיריבותיהן, ואף נרשמו קצת יותר ניצחונות חוץ ביוון, התדמית התקבעה ונשארה: אם זו לא תהיה היכולת, אלה יהיו השופטים, האוהדים, אנשי המזכירות או מוכרי הסופלאקי ברחבה שליד האיצטדיון. אי אפשר לנצח שם.
אה, ברור - היה גם הסגנון. גאליס אמנם היה אליל מהמעלה הראשונה, ינאקיס פחות אבל עדיין כוכב, וכמוהו גם פנאיוטיס "המטרייה" פסולאס. אבל מעבר להם, הסתובבו שם לא מעט גרזנאים ונגרים, שסביבם כפו המאמנים, במיוחד בעשור וחצי האחרונים ובמיוחד בנבחרת, משחק שלהגדירו "לא אטרקטיבי" יהיה האנדרסטייטמנט בהתגלמותו. כדורסל קשוח, איטי, חפירה אחרי חפירה אחרי הוצאת מים מסלע, עם המון עצבים וטענות בלתי נגמרות על כל שריקה של השופטים, גם של השחקנים במגרש וגם של כל הספסל, מהמאמן ועד אחרון נערי המגבות. למרות שאף פעם לא חסרו שם כישרונות גדולים, איכשהו תמיד בסוף השתלט הסגנון הזה, שכמובן הגיע לשיאו בימיו של ינאקיס כמאמן נבחרת. אם לסכם במלה אחת: בהההההההההה.
אז מה קרה? איך אני מוצא את עצמי תומך דווקא באולימפיאקוס? לא ממש ברור, אבל הנה כמה סיבות אפשריות:
אין דבר שיכאב יותר לאוברדוביץ' וליתר אנשי פנתינאייקוס - אוסף הבכיינים והמעצבנים מהגדולים בהיסטוריה האנושית - מאשר זכייה של היריבה הגדולה באדום.
נמאס כבר מצסק"א ומאטורה "בסדר-בסדר, הוא גאון, סו פאקינג וואט?" מסינה.
לטאו יש את איבאנוביץ' - קריטריון ברור לפסילה.
ברצלונה היא סתם לוזרית.
ריאל מדריד וסיינה הן סתם.
פרטיזן בלגרד? מי??
באיזשהו מקום - יש משהו מעורר רחמים בפני הצ'יף המיוסרות של ינאקיס.
תיאו פפאלוקאס - אליל בכל קנה מידה.
יותם הלפרין - בכל זאת, ישראלי בכיר.
ניקולה וויצ'יץ'.
ניקולה וויצ'יץ'.
ניקולה וויצ'יץ'.
אם כן, מנוי וגמור הדבר עם כוחותיי, ולמרות שההיסטוריה מוכיחה שמשמעות הכרזה מרחיקת לכת כזו מצדי היא ככל הנראה הדחה משפילה כבר בשלב הנוכחי מול ריאל - לא אסוג ולא ארתע מול הנאחס, אלא אביט ישר בעיניו ואצהיר בפה מלא: יאסו, אולימפיאקוס. יאסו-יאסו-יאסו!
shaharhermelin@gmail.com
